Page 141 - שבילים גליון 29 - קנא קנאתי
P. 141
בדעתך לומר להם לבוא? להפסיק את הלימודים לשמואל? לקרוע לו את
החלום להיות מהנדס? מה יעשה פה ייקח טוריה ויעלה איתי להר?" ( (ע')71
מצד שני לא חסרות בספר תמונות שמחות .תמונה אופטימית ושמחה
במיוחד ,המשרה אווירת נועם ותקווה בקורא ,היא הזמנתה של ורד על ידי
מורתה לקרוא חיבור שכתבה לפני תלמידי בית־הספר בזכות יופיו וטיב
העברית שבו נכתב" ,עירי ביום גשם ,זהו שם החיבור שכתבה ורד" אמרה
המורה .קראתי :הברק הבריק ,הרעם הרעים וגשם עז ניתך ארצה "...זוכרת
שקרתי בשטף ובלהט .מחיאות כפיים סוערות .המורה דינה שוב לחצה את ידי
וחיבקה אותי בחום" בהמשך ורד בהיותה בבית ספר תיכון היא אומרת
למורתה" ,אני רוצה קודם להתגייס כמו כולם ,כמו הצברים ,להיות ישראלית.
אחר כך רוצה ללמוד באוניברסיטה( "..ע' )122
פרק הסיום נגמר באפיזודה אופטימית ,ורד ואמא צועדות לתחנת האוטובוס,
שממנה תעלה לאוטובוס שייקח אותה לבקו"ם לגיוס לצבא .האם המודאגת
מפצירה בבתה לשמור על עצמה ולכתוב מכתבים ,ככל שתוכל כדי לא
להדאיגם .מימוש חלומה להתגייס ,כמו מניף תמונה של הצלחה וניצחון על
עלילת הדברים .ורד בת השמונה שהגיעה ארצה בידיעת עברית תנכ"ית
מוגבלת מתגייסת לצה"ל כעבור עשור ,בנחישות בניגוד להסתייגות הוריה,
ככל הישראלים .המאבק הבלתי פוסק של דור המייסדים ,כוונתי לאלה שייסדו
ובנו את קריית־שמונה ושאר יישובי הספר למען ההשתרשות בארץ הזו
ִמט ְל ֵּטל בין כושר עמידה ,יכולת התמודדות עם משברים ושינויים רדיקליים
בתנאי חייהם ,הסתגלות לשוק העבודה המקומי ,ומעבר תדיר בין תקוות
גדולות ואכזבות כואבות ותרומה הרואית לבניין הארץ ,שטרם זכתה להכרה
ֶש ָלה היא ראויה ,עדיין.
| 140שבילים | גיליון 29
