Page 93 - שבילים גליון 29 - קנא קנאתי
P. 93
עכשיו ,במיטה ,מבצבצת שמחה עדינה באישוניו של אלכסנדר .רלי .אראלה.
צעירותה נוגעת ללבו .ידו נשלחת בחמלה אל עורה הרך .אלכסנדר תוהה ֵּמא ִין
המו ָכרות .וכשהוא אוחז ְבעדנה בשד הענוג ,הוא נזכר .נדיה .תשע־עשרה .וזו
בת כמה? עשרים וחמש? שלושים? הכרת־תודה שוטפת אותו אל יעקב ,חברו
היחיד בעבודה ,ש ָידע להזמינה בשבילו.
אראלה ,הוא לוחש ,שוב ,משתאה אל הרטט המפעפע פתאום .רלי .פליאה,
ועונג ,ובושה ,וחמדה ,ורגיעה ,ותשוקה וצער־עולמים .פליאה ,ועונג ,על שזכה
לחוש ,שוב ,תחושות נשכחות ,ובושה על עליבותו האפשרית בעיניה ,וחמדה
שאין צורך להסבירה ,ורגיעה על ֶש ֶאברו הרדום ,ה ָי ֵּגע מזרותה של אשתו ,שב
לתחייה מבלי כל מאמץ ,וצער־עולמים על חיים שכבר לא יהיו.
***
מאוחר יותר ,אחר שובה מהגולה הנשכחת ,שוב שוכבת מרינה על ידו בלי
תנועה ,עיניה בגבו המכונס של בעלה הנם .ה ֵּחימה שוב גואה בה .אילו רק שלח
אליה יד .לא ֶאברו הכבוי אליה ,לא שתיקותיו ,לא קולו השפוף כשדיבר ולא
ספריו ,כל אלו לא קרעו את לבה כמו ידו ,שחדלה זה־מכבר לפנות אליה
ְכב ָימים הצעירים של ראשיתם .שתי ידיו מכוסות עכשיו בסדין ,צלליתה של
הימנית נחה קלות על ירכיו הצנומות ,מרינה נכספת אליה בעיניה .היא תוהה
אם החום המפעפע בגופה ,הזעם המהול ָבערגה ,יכול להסיט את היד הזאת
ממקומה .מאומה לא נע .גבו ממשיך לשכב בדומיה עיקשת .נו ,מה ההבדל,
היא לועגת בינה לבינה ,היטב ִה ְר ִגיל אלכסנדר את הגב הזה ְב ֵּערותו לנהוג כך
גם בשנתו .היא מאזינה לנשימתו .קטנה ,איטית ,מחוקה .אילו נחר יכולה היתה
לתרץ ְפרי ָשה לחדר הסמוך ,בלא שתהיה בה הכרזת מלחמה ברורה .אולם
נוכחותו הדמומה גוזרת עליה לכלוא גם את עלבונה ה ֵּלי ִלי בתוך אותם יצועים.
היא מהרהרת בחילופי השתיקות ביניהם .נפלא מבינתה הדבר ,עד כמה
העמיקו לשכלל את הלא־נאמר .הערב ,למשל .כשחזרו מביתם של הזוג
ריסקין .אלכסנדר אותת לה לנהוגָ .ש ְמחה שגברה סוף־סוף ,אשתקד ,על פחדי
הכביש ולמדה את מלאכת הנהיגה .עד אז היה מקפיד לפתוח לפניה את הדלת,
אדיב ונעדר ,ואז פורש אל ה ֵּעבר השני בעוד היא מתיישבת ,זועפת אליו את
פחדיה ה ְמשתקים .וכשהיתה מעזה להביט אליו ,מייחלת ָלאיתות שמעולם לא
הגיע ,השתמש בתואנת הנהיגה כדי להימנע מלהסב אליה ולו את בדל גבתו.
| 92שבילים | גיליון 29
