Page 106 - שבילים גליון 29 - קנא קנאתי
P. 106
לבנה מושון
השמים נופלים
כשתמרה אמרה שהיא רוצה ללכת ,נחתה עלי חולשה כללית .כוס הקפה נשרה
מידי .שקט של בוקר שישי שרר מסביב .במטבח בעבע מרק השעועית .עמדתי
בסלון בגבי לכוננית העצומה שהספרים היו מוטים בה בעייפות ,חלקם
שוכבים למעלה לרוחב ,דחוסים להתפקע .שלל ספרים שאהבנו פעם ,תמרה
ואני ,כשהיא לרוב קראה ואני הקשבתי עד שהיתה מתעייפת ואומרת :דן ,זהו.
לא יכולה יותר .מאחורי זכוכית הוויטרינה נחו הדובים הקטנים שתמרה אספה
בטיולינו בעולם ,עשרות דובים מחרס ,מקריסטל ,מקש .דובים גולפו גם
בתקרת העץ היקרה שלנו .כעת הודיעה שהיא הולכת ,כאילו קמה מהמיטה
ומיד החליטה .פעימה נגרעה מדפיקות הלב שלי .אבק ירד מהתקרה ,אולי אבן
התגלגלה על הגג .לא הבנתי מה שומעות אוזניי .טעם הקפה היה מר כלענה.
כשחיפשתי אתמול ברחוב חניה ליד דירת מגורינו ראיתי אותה עומדת עם
הבנות ,מדברת עם הגנן של בנין מספר שש .לא פעם ראשונה שהשניים
שוחחו .בבית הפטירה ,שהתעניינה לגבי העציצים שגדלו בחלון ביתנו .מרחוק
ראיתי ,איך ברקו עיניו של הגנן.
כעת עמדה ליד המראה וסרקה את שערות הפשתן הדקיקות שלה במסרק
ארוך וצר .עיניה לבשו ריחוק .כבר לא הייתי בטוח שאני מכיר אותה .עוד
בתחילת דרכנו ,וזה היה מזמן ,דיברנו והבטחנו שאם נחוש לא שלמים ברגשות
שלנו ,שנגיע להבנה מיידית .עברו שבע שנים.
"תאסוף את הזכוכיות ",אמרה באדישות.
התיישבתי על הכורסה באחת .כבר לא חשתי את רגליי .המלים לא זזו מגרוני.
הן נדבקו להן .אני שמביא לה כוסות מים למיטה ,מחפש עבורה את משקפי
הקריאה בבית ,רץ לקניות ,שם סירים על האש ,ממיין את הכביסה למכונה,
לוקח את הבנות לגני הילדים ונוסע למשרד האדריכלות .היא רק נושמת.
למעני.
לפני החתונה היתה לה מתפרה לשמיכות טלאים אמנותיות לתינוקות .גם
תופרת־עוזרת החזיקה .אחר כך נולדו הבנות והעוזרת לא הצליחה להתנהל
ללא השראת המנהלת .המתפרה נסגרה .תמרה תפרה בבית בעצלתיים שמיכה
גיליון | 29שבילים | 105
