בית הסופר מודיעין והסביבה
  • אודות
  • אירועים ומפגשים
  • שבילים
    • שבילים 31 – הנצחה ונצחון הרוח
    • גליון 30 – בית אל-בית ותת-בית
    • גליון 29 – קנא קנאתי
    • גיליון 28 – קץ, קיץ ויקיצה
    • גיליון 27 – תבל ומלואה – ערים וארצות
    • גיליון 26 – חבלי הורות
    • גיליון 25 – זרימה התפשטות וקורונה
    • גיליון 24 – חריגה
    • גיליון 23 – מאויב לאוהב
    • גיליון 22 – ציוני דרך
    • גיליון 21 – מדיה, מדיום ותקשורת
    • גיליון 20 – אדם וחיה
    • גיליון 19 – אשת חיל
    • גיליון 18 – גוף ונפש
    • גיליון 17 – אדריכלות ויצירה
    • גיליון 16 – קולות וצלילים
    • גיליון 15 – זיכרון
    • גיליון 14 – מיתוסים ואגדות
    • גיליון 13 – הבית בצל המלחמה
    • גיליון 12 – חלום ומציאות
    • גיליון 11 – נס ואמונה
    • גיליון 10 – זמן
    • גיליון 9 – עץ השדה
    • גליון 8 – שבילי מחאה
    • גיליון 7 – שבילי משפחה
    • גיליון 6 – שבילי מים
    • גליון 5 – שבילי נשים
    • גליון 4 – שבילי רב תרבותיות
    • גליון 3 – שבילי מקום
    • גליון 2 – שבילי אורות
    • גליון 1 – שבילי קולות
  • כתבות ומאמרים
    • מאמרים על שבילים
    • מן העתונות
    • שבילים ספרותיים
  • קולות קוראים
    • קול קורא לגיליון 32 – אנתולוגיה בנושא "צמיחה"
    • קול קורא לגיליון 31 – קנֹא קנאתי
    • קול קורא להשתתפות בתערוכת "בשבילי הבית"
    • קול קורא לגיליון 30 – תת-בית ואל-בית.
    • קול קורא לגיליון 29 של שבילים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי"
    • קול קורא לגיליון 28 – "קֵץ, קַיִץ וִיקִיצָה"
    • קול קורא לגיליון 27 – ערים וארצות
    • קול קורא לגיליון 26 – הורות בעתות משבר
    • קול קורא לגיליון 25 של שבילים
    • קול קורא לפרסום יצירות אמנות וספרות בגיליון מספר 24 של כתב העת שבילים
    • קול קורא לגיליון 23 של שבילים: "מאויב לאוהב"
    • קול קורא ליצירות בנושא: ציוני דרך לגיליון 22
    • קול קורא לגיליון 21 של שבילים – מדיה, מדיום ותקשורת
    • קול קורא – שבילים, גיליון 20 – אדם וחיה. עורך-אורח – דר' דן אלבו
  • גלריה
  • צור קשר
  • אודות
  • אירועים ומפגשים
  • שבילים
    • שבילים 31 – הנצחה ונצחון הרוח
    • גליון 30 – בית אל-בית ותת-בית
    • גליון 29 – קנא קנאתי
    • גיליון 28 – קץ, קיץ ויקיצה
    • גיליון 27 – תבל ומלואה – ערים וארצות
    • גיליון 26 – חבלי הורות
    • גיליון 25 – זרימה התפשטות וקורונה
    • גיליון 24 – חריגה
    • גיליון 23 – מאויב לאוהב
    • גיליון 22 – ציוני דרך
    • גיליון 21 – מדיה, מדיום ותקשורת
    • גיליון 20 – אדם וחיה
    • גיליון 19 – אשת חיל
    • גיליון 18 – גוף ונפש
    • גיליון 17 – אדריכלות ויצירה
    • גיליון 16 – קולות וצלילים
    • גיליון 15 – זיכרון
    • גיליון 14 – מיתוסים ואגדות
    • גיליון 13 – הבית בצל המלחמה
    • גיליון 12 – חלום ומציאות
    • גיליון 11 – נס ואמונה
    • גיליון 10 – זמן
    • גיליון 9 – עץ השדה
    • גליון 8 – שבילי מחאה
    • גיליון 7 – שבילי משפחה
    • גיליון 6 – שבילי מים
    • גליון 5 – שבילי נשים
    • גליון 4 – שבילי רב תרבותיות
    • גליון 3 – שבילי מקום
    • גליון 2 – שבילי אורות
    • גליון 1 – שבילי קולות
  • כתבות ומאמרים
    • מאמרים על שבילים
    • מן העתונות
    • שבילים ספרותיים
  • קולות קוראים
    • קול קורא לגיליון 32 – אנתולוגיה בנושא "צמיחה"
    • קול קורא לגיליון 31 – קנֹא קנאתי
    • קול קורא להשתתפות בתערוכת "בשבילי הבית"
    • קול קורא לגיליון 30 – תת-בית ואל-בית.
    • קול קורא לגיליון 29 של שבילים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי"
    • קול קורא לגיליון 28 – "קֵץ, קַיִץ וִיקִיצָה"
    • קול קורא לגיליון 27 – ערים וארצות
    • קול קורא לגיליון 26 – הורות בעתות משבר
    • קול קורא לגיליון 25 של שבילים
    • קול קורא לפרסום יצירות אמנות וספרות בגיליון מספר 24 של כתב העת שבילים
    • קול קורא לגיליון 23 של שבילים: "מאויב לאוהב"
    • קול קורא ליצירות בנושא: ציוני דרך לגיליון 22
    • קול קורא לגיליון 21 של שבילים – מדיה, מדיום ותקשורת
    • קול קורא – שבילים, גיליון 20 – אדם וחיה. עורך-אורח – דר' דן אלבו
  • גלריה
  • צור קשר
ראשי » מאמרים של: meira (עמוד 29)

מאמרים של: meira

Intuición onírica y romance

Intuición onírica y romance

entre la paz y la vida

"la mente intuitiva es un regalo sagrado y

la mente racional su fiel sirviente". A. Einstein

Al cerrar los ojos se apagan los sonidos

y entra una nube florecida de jilgueros…

de pétalos de rosas enamoradas

del jardín del Edén,

de bocas no acostumbradas al ritmo

de la respiración y de notas

de un tambor en marcha triunfal…

a caer en nuestra piel

Anoche…

al cerrar los ojos en el cuarto del silencio

llegaste a mí, P-A-Z… amor de los tiempos

en espejo y con tus lagos trasnochados

y en tropel, con cientos de yeguas y caballos

recorriendo la inmensa sabana…

en poesía y doncellas observando.

Mientras abajo, en el fondo del río,

los surcos dejados por las piedras

dejaban de ser paralelos y se abrían

para recibir al fluido de la vida…

Amor de los tiempos…

de los espejos de lagos trasnochados

en cabañas de fuego ardientes y encendidas

y el viento… ¡Ah, el viento!

golpeándose contra las puertas sin cerrojos…

Cierro los ojos y entras en mí

en nuestra cabaña de viento y rojo fuego

marcando un surco con las piedras

dejadas en el fondo del río

próximos al Edén y donde los besos

se desnudan ante todos … a lo lejos,

Desde el principio de los días

hacia todos los confines del tiempo

a despertar con el viento

y rojos travesaños en el cielo,

con los hilos de la mente

y el alma tostando mieles

en nuestra bendita casa

tomando el aire de los versos

en ruidos sordos del alma

que se acarician en presencia

y besan cada una de las letras

¡Ay Amor, si te tuviera!

cierro los ojos … amaneces en mí

Paz,

Amada

rosa del jardín

que te resistes al invierno,

que sueñas que brilla el azul del nirvana

y que te estoy besando

¿Lo sentís?

תרגום: ד"ר חוה בכרך רבינזון

אינטואיציה לילית ואהבות

בין השלווה והחיים 

"התודעה האינטואיטיבית היא מתנה קדושה.

התודעה הרציונלית היא העוזרת המסורה לו". א. איינשטיין


כְּשֶׁעוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם, דּוֹעֲכִים הַצְּלִילִים

וְנִכְנָס עָנָן מִתְפָּרֵחַ חוֹחִיּוֹת…

שֶׁל עֲלֵי שׁוֹשַׁנִים מְאֹהָבוֹת

שֶׁל גַּן הָעֵדֶן

שֶׁל הַפִּיּוֹת שֶׁאֵינָן רְגִילוֹת לְקֶצֶב

הַנְּשִׁימָה וְהַצְּלִילִים

שֶׁל טַמְבּוּר בְּמִצְעָד נִצָּחוֹן…

לִשְׁקֹעַ בְּתוֹךְ עוֹרֵנוּ.

בַּלַּיְלָה…

כְּשֶׁעוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם בַּחֶדֶר  הַשָּׁקֶט

בָּאת אֵלַי, שַׁ לְ וָ  ה  אַהֲבַת הַזְּמַנִּים

כַּאֲשֶׁר צִפִּיתִי לָךְ בָּאֲגַמִּים שֶׁאֵינָם יְשֵׁנִים

וּבֶהָמוֹן, עִם מֵאוֹת הַסּוּסוֹת וְהַסּוּסִים,

הַשּׁוֹטְפִים בַּעֲרָבָה הָעֲצוּמָה

 בִּצְנִיפָה וְהַנְּעָרוֹת צוֹפוֹת

וּבֵינְתַיִם, בַּמּוֹרָד, בְּקַרְקָעִית הַנָּהָר,

בַּתְּלָמִים הָעֲזוּבִים לַאֲבָנִים

מִתַּחַת לִיקוּמִים מַקְבִּילִים הַנִּפְתָּחִים

לְקַבֵּל אֶת זֶרֶם הַחַיִּים…

אַהֲבַת הַזְּמַנִּים…

שֶׁל רְאִי אֲגַמִּים עָרֵי לַיְלָה

בְּבִקְתּוֹת הָאֵשׁ הַמֻּצָּתוֹת וְהַבּוֹעֲרוֹת

וְהָרוּחַ… אָה  הָרוּחַ!

הַהוֹלֶמֶת בִּדְלָתוֹת לְלֹא בְּרִיחִים

עִצְמִי עֵינָיִךְ וְהִכָּנְסִי בְּתוֹכִי

בְּבִקְתַּת הָרוּחַ וְהָאֵשׁ שֶׁלָּנוּ

הַמְּסַמֶּנֶת אֶת הַתְּלָמִים  מַלְּאִי הָאֲבָנִים

הָעֲזוּבִים בְּקַרְקָעִית הַנָּהָר

קָרוֹב לְגַן הָעֵדֶן וְהֵיכָן שֶׁהַנְּשִׁיקוֹת

מִתְפַּשְּׁטוֹת בִּפְנֵי כֻּלָּם בַּמֶּרְחָבִים

מֵאָז  הַתְחָלוֹת הַיָּמִים

עֲגוּמֵי  כָּל גְּבוּלוֹת הַזְּמַן

 וּמִתְעוֹרְרִים עִם הָרוּחַ

וּגְוָנֵי אָדֹם חוֹלְפִים בַּשָּׁמַיִם

עִם חוּטֵי הַזִּכָּרוֹן

וְהַנְּשָׁמָה קוֹלָה אֶת הַדְּבַשׁ

בְּבֵיתֵנוּ הַמְבֹרָךְ

מִשְׁתַּכְּרִים מִמַּשָּׁב הַחֲרוּזִים

בַּהֲמֻלָּה הַחֵרֶשֶׁת שֶׁל הַנְּשָׁמָה

הַמְלַטְּפִים בְּנוֹכְחוּת

וְנוֹשְׁכִים כָּל אוֹת מֵאוֹתִיּוֹת

אִי אָהֲבָה… אִם אֶמְצָאֲךָ !

סִגְרִי אֶת עֵינַיִךְ…  זִרְחִי בְּתוֹכִי

שַׁלְוָה…

אֲהוּבָה

שׁוֹשַׁנַּת הַגַּן

הַנִּלְחֶמֶת בַּחֹרֶף

מִי יִתֵּן וַחֲלוֹמוֹתַיִךְ יָאִירוּ אֶת תְּכֵלֶת הַנִּירְוָנָה וַאֲנַשְׁקֵךְ…

הַאִם אַתְּ מַרְגִּישָׁה

הַהֶרְגַּשְׁתְּ?

קרא עוד ←

Paz

 

Paz

Aurora iris radiante,

enamorada de la vida,

unión de fuerzas conjugadas,

imagen de luz bendecida,

mezcla de especias cultivadas

y existencia altísima de dicha.

 

En nuestra casa natural,

en nombre y esencia,

y en la hermosa poesía,

que viene cual brisa

bailando la bella ronda

que perfuma nuestros días

שלווה

 הַשַּׁחַר-אִירִיס- מַבְהִיק

מְאֹהָב בַּחַיִּים

אַחְדוּת הַכֹּחוֹת הַמְחֻבָּרִים

בָּבוּאוֹת הָאוֹר הַמְבֹרָךְ

תַּעֲרֹבֶת הַמִּינִים הַמְּפֻתָּחִים

וְהַמְּצִיאוּת הַעֶלְיוֹנָה שֶׁל הָאֹשֶׁר

בְּבֵיתֵנוּ הַטִּבְעִי

בְּמִּסְפָּרִים וּבְמַהוּת
קַיֶּמֶת הַשִּׁירָה הַיָּפָה

הַבָּאָה עִם מַשָּׂב הָרוּחַ

וּמְחֻלֶּלֶת בְּמַעְגָּל יָפֶה

וּמְבַשֶׂמֶת אֶת יְמִינוֹ

(מתוך: שבילים, גיליון 5)


קרא עוד ←

בואי אמא

 

"בואי אימא" – שיר שמספר על האישה הראשונה שכולנו מכירים, מספרת לאה נאור במילים פשוטות ואינטימיות, המעבירות את תחושותיו של ילד קטן: האם היא חומה מרגיעה ומחממת מפני החושך ומהרוח הקרה. תרגומו היפה של יוסף מורג'אן, מוותיקי תנועת האספרנטו בישראל ומחברם של המילונים עברי-אספרנטו ואספרנטו-עברי, מעביר את התחושה, את הפשטות והחום, וכמובן את המשקל והחריזה (באספרנטו ההטעמה היא תמיד מלעיל, וכמו לכל כללי השפה, לכלל זה אין יוצאים מן הכלל) בעזרת המקור בעברית וכמה שורשים באספרנטו תוכלו לנסות ולהיווכח בזאת גם את אתם:

jam –  כבר tuta lumo כל האור   iri  ללכת

panjo –  – אמא venu  – בואי  sidu  – שבי kun mi  – איתי

vento – רוח  varma  – חמה  mano – יד sonĝo  – חלום

נראה לכם שהבנתם? זה לא קשה, בפרט אם מכירים עוד מספר שפות ארופאיות, כיון ששפת האספרנטו שנוצרה בפולין ע"י הרופא היהודי אליעזר זמנהוף בשנת 1987 הנה כנראה השפה הקלה ביותר שיש; מחקרים הוכיחו, שניתן ללמוד אותה בכעשרה אחוזים מהזמן הנדרש ללמוד שפה זרה טבעית. בימנו, קיימים הרבה אתרים ידידותיים ללימוד השפה באינטרנט, לדוגמא:

http://en.lernu.net/index.php

בהזדמנות זו שאנו דנים בתרגום אספרנטו לשיר כה משפחתי,  ברצוני לשתף את הקוראים בעובדה מפתיעה נוספת, שבוודאי לא הכרתם: למרות היותה שפה מלאכותית (מתוכננת) יש בעולם כאלף משפחות, ששפת הדיבור הביתית בהן היא שפת האספרנטו, וילדים רבים, שאספרנטו היא שפתם הראשונה. מדי שנה נערכים בעולם לא מעט כנסים למשפחות וילדים דוברי אספרנטו. התמונה המצורפת צולמה בקייטנת אספרנטו בינלאומית בקרואטיה בשנת 2001, ובה נראות ארבע ילדות – טינה וזדרבקה מקרואטיה,מרז'ולן מצרפת ומאיה מישראל (ואפילו ממכבים), שנותרו חברות עד היום. בשנים האחרונות התפרסמה התמונה במספר עיתונים מובילים באירופה כמו ה"לה מונד" (בצילום) בכתבות על שפת האספרנטו.

 

Venu panjo

Trad. J. Murĵan

 

Jam la tuta lumo iris for, ne foriru ankaŭ vi

Venu panjo, venu panjo, venu, sidu plu kun mi

Batas arbojn vento forta, varman mann havas vi

Sidu panjo kaj rakontu: kiel venas sonĝ’ al ni

 

Se anĝel’ subite venos kaj aperos apud mi

Venu panjo, venu panjo, lin ekvidos ankaŭ vi

Ne, mallumon mi ne timas, mi ne tremas tute ja…

Venu panjo, ne forgesu min

Ĝis mi estos granda jam

 

 

בואי אמא

 

מילים:לאה נאור 

לחן: יוני רכטר

כל האור מזמן הלך לו, אל תלכי פתאום גם את.
בואי אמא, בואי אמא, בואי שבי איתי מעט.
בעצים מכה הרוח, וידייך כה חמות.
אל תלכי, ספרי לי אמא איך באים החלומות.

אם פתאום מלאך יופיע, אל חדרי יבוא בלאט,
בואי אמא, בואי אמא, ותיראי אותו גם את.
לא, איני פוחד בחושך, ואיני רועד בכלל.
בואי אמא, בואי אמא, שבי איתי עד שאגדל.

קרא עוד ←

ערב שבילי מים – 01.11.11

קרא עוד ←

שורש

יָנַקְתִּי מִמְּךָ. וְשָׁאַבְתִּי.

עַד אָפְסוּ כּוֹחוֹתַי

וְחָדַלְתִּי.

עַד נִפְעַר בִּי חָלָל, גַּעְגּוּעַ

אֱלֵי אָב, אֱלֵי סָב

וְשָׁבְתִּי.

אֶל הַשֹּׁרֶשׁ הַהוּא

הַמְּחַבֵּר, מְקַשֵּׁר

וּמְגַשֵּׁר

בֵּין הַנְּשָׁמָה שֶׁבְּקִרְבִּי

לֶאֱלֹהִים הַשּׁוֹכֵן

בְּתוֹכִי

וְרַק אָז

הֵבַנְתִּי

אֶת סוֹד הַמַָּסֹרֶת

קרא עוד ←

נשים בתולדות אזור מודיעין

לאחרונה סיימתי לכתוב מאמר על תולדות אזור מודיעין מימי קדם ועד לראשית שנות התשעים של המאה העשרים; המאמר מיועד לספר על תכנונה והקמתה של העיר מודיעין, העומד להתפרסם בהוצאת יד יצחק בן-צבי. אף שמותר להניח שמספר הנשים שחיו באזור מודיעין לאורך הדורות השתווה למספר הגברים ואפשר שגם עלה עליו, מצאתי רק עדויות מעטות על נשים. אין בכך להפתיע, כמובן: מיעוט ההתייחסות לנשים במקורות ההיסטוריים הוא מן המפורסמות, ורק בעשרות השנים האחרונות החלו היסטוריוניות והיסטוריונים לחתור לכתיבתה של היסטוריה אשר, למרות חוסר האיזון במקורות, תתמקד בנשים ופועלן.

ואלה הנשים שהתוודעתי אליהן תוך כדי עיון בתולדות אזורנו:

א. אמו של שמעון החשמונאי

שמעון החשמונאי חידש את עצמאותה של יהודה בשנת 142 לפני הספירה ושלט עליה עד שנת 135. מחבר ספר מקבים א', המקור החשוב ביותר על מאבקם של החשמונאים ביוונים הסֶלֶווקים, מספר, ששמעון הקים על קבר בני משפחתו במודיעין "שבע פירמידות, אחת לפני אחת, לאביו ולאמו ולארבעת אחיו."[1] האב הוא כמובן מתתיהו בן יוחנן בן שמעון ממשפחת חשמונאי, שבשנת 167 לפני הספירה פתח במודיעין במרד נגד המלך הסֶלֶווקי אנטיוכוס הרביעי אֶפּיפאנֶס, ועמד בראשו במשך כשנה; ארבעת האחים הם יהודה המקבי, שהנהיג את המורדים עד שנפל בקרב אלעשה בשנת 161; אלעזר, שנפל באחד הקרבות המוקדמים של יהודה אחיו; יונתן, שהמשיך את מפעלו של יהודה והרחיב את גבולות הארץ עד שנרצח בשנת 143 על ידי שר הצבא היווני טרפון; ויוחנן, שבני שבט בני-יעמרי הרגוהו בעבר הירדן זמן-מה אחרי שיונתן אחיו היה למנהיג בית חשמונאי. הפירמידה השביעית נועדה לציין את שמעון עצמו, שחתנו תלמי בן חבוב רצח אותו בשנת 135.

הפירמידה השניה נבנתה לזכר אמו של שמעון, היא אשת מתתיהו שהצית את אש המרד, ואם חמשת בניהם שנפלו זה אחר זה בחרב. אבל בעוד מחבר ספר מקבים א' נוקב בשמות הבנים ומספר על מעשיהם, אין הוא מוצא לנחוץ לציין את שם אמם. כל שאנו יודעים הוא ששמעון ראה לנכון להנציח את זכרה באותה צורה עצמה בה הנציח את זכר אביו מתתיהו, את זכר אחיו יהודה, אלעזר, יונתן ויוחנן, ואת זכרו שלו-עצמו, כלומר על ידי כך שהקים במודיעין פירמידה מוקפת עמודים גדולים ומגולפים. בזכות מעשהו זה של שמעון היא נזכרת בכתובים, אף כי ללא ציון שמה.

שבע הפירמידות ששמעון בנה במודיעין טרם נתגלו, גם מודיעין של ימי החשמונאים עדיין לא זוהתה בוודאות — ייתכן שמחקר ארכיאולוגי יפתור חידות אלה בעתיד. אבל גורלה של אם שמעון החשמונאי יישאר ככל הנראה עלום לתמיד. לא נותר לנו אלא לתהות היכן היא הייתה כאשר מתתיהו בעלה סירב לזבוח על הבמה ששליחי אנטיוכוס הקימו במודיעין, ווהרס אותה. האם היא הצטרפה לבעלה ובניה, כשאלה הסתתרו במערות ההרים כדי לפשוט משם על יוונים ומתיוונים? האם האריכה ימים אחרי מותו של מתתיהו? האם זכתה לשמוח בנצחונות בנה יהודה? האם עוד הייתה בחיים, כאשר בנה אלעזר תקע חרב בבטנו של פיל-מלחמה יווני ונמעך תחתיו, וכאשר יהודה נפל בקרב אלעשה?

את התשובות על שאלות אלה נמצא רק במחוזות הדמיון. אבל המחקר הארכיאולוגי יש בו כדי ללמד על כלי החרס שאמו של שמעון השתמשה מן הסתם בשכמותם. בכפר כמו מודיעין, שנמצא בשולי ההר המרכזי, היו כלי החרס המקומיים נפוצים הרבה יותר מכלים שיובאו מן העולם היווני.[2] בגזר הסמוכה למודיעין [3] – ששמעון החשמונאי כבש אותה, גירש את תושביה הפגאנים והושיב בה יהודים – נערכו חפירות נרחבות, ואלה חשפו כלי חרס רבים מן התקופה בה חייתה אמו של שמעון, כלומר סביב אמצע המאה השנייה לפני הספירה. הנה כמה מבין כלים אלה.

איור 1: כלי חרס (סירי בישול) מן המאה השנייה לפני הספירה שנמצאו בגזר. קנה המידה  1:5
המקור: Seymour Gitin, Gezer III. A Ceramic Typology of the Late Iron II, Persian, and Hellenistic Periods at TellGezer (Jerusalem, 1990)

ב. סֹופרֹונִיָה 

בתקופה הביזנטית (395 עד 638 לספירה) היה האזור לנוצרי, כפי שמעידים שרידי הכנסיות הרבות שנתגלו בו והפריטים הארכיאולוגיים הרבים, שתועדו מן המחצית השניה של המאה התשע-עשרה ואילך. אחד מפריטים אלה הוא אגן טבילה שהארכיאולוג הצרפתי שארל קלירמון-גאנו (Clermont-Ganneau) גילה בשנת 1874 בחורבת אל-כֶּלְחְ' (מצפון-מזרח למתחם ליגד בן זמננו). האגן,90 ס"מגובהו, עשוי מגליל אבן מלוטשת למשעי. הגליל חלול באופן היוצר צורת צלב, בתחתיתו פתח ליציאת המים, ועל חלקו העליון חרותה כתובת שצלב בראשיתה (איור 2).

 

איור 2: אגן טבילה נושא כתובת יוונית בחורבת כלח'

המקור: Charles Clermont-Ganneau, Archaeological Researches in Palestine during the Years 1873-1874, vol. 2, trans. John McFarlane (London, 1896), p. 357.

קלירמון-גאנו ניסה לפענח את הכתובת כך:  לישועת סֹופרֹונִיָה, ו[?]למנוחת[?]  בָּרכָה …..שלי[?] והציע שלפנינו אישה בשם סֹופרֹונִיָה, אשר מקדישה את האגן למען ישועת נשמתה ולמען מנוחתו של אדם בשם בָּרכָה (או בָּרִיכָה), שאולי היה בנה או בעלה. שמה של סופרוניה הינו יווני, ואילו בָּרכָה (או בָּרִיכָה) הוא שם בעל צליל שמי מובהק. לפנינו אפוא אישה ואיש, ששמותיהם מעידים על עירוב השפעות יווניות ושמיות באוצר השמות המקומי.

לא ידוע מה עלה בגורלו של אגן הטבילה.

ג. רוקסלאנה, אשת הסולטאן העות'מאני סולימאן המפואר

איור 3: רוקסלאנה בציור מן המאה ה – 18

המקור: Wikimedia Commons

איור 4: תצלום משנת 1853 של המבנה על קברה של רוקסלאנה (משמאל) ושל המבנה על קברו של סולימאן המפואר (מימין)

המקור: Bahattin Öztuncay, The Photographers of Constantinople. Pioneers, Studios and Artists from 19th Century Istanbul, 2 vols. (Istanbul, 2003), 2:577.

רוֹקְסֶלָאנָה, נערה אוקראינית שנולדה בתחילת המאה השש-עשרה, נפלה בשבי התתרים, הייתה לשפחה ונמכרה באיסטנבול להרמונו של סולימאן המפואר, הסולטאן
העות'מאני ששלט בשנים 1520 – 1566. חיש מהר היא הצליחה להקסימו, הייתה לפילגשו המועדפת, וילדה לו חמישה ילדים (איור 3). מאוחר יותר שחרר אותה סולימאן מעבדותה ונשאה לאישה כחוק. רוקסלאנה נודעה בשם חָ'אצֶכּי ח'ורם סולטאן (Khāsseki Khurrem Sultān), כאשר המילה 'ח'ורם' (העליזה) באה להעיד על אישיותה. היא השפיעה על ענייני מדינה, ובתככיה הצליחה להבטיח, שבנה סלים ישלוט באימפריה אחרי מות אביו. היא גם הקימה שורה של מוסדות ציבור: מסגדים באיסטנבול ובאֶדירנֶה הנושאים את שמה, שתי מדרסות, בית חולים לנשים, שני בתי מרחץ ובית תמחוי לעניים באיסטנבול וכן בית תמחוי נוסף במכה. בירושלים היא הקימה בשנת 1552 מערך מבנים גדול, שנשא את שמה וכלל מסגד, דירות למבקרים מוסלמים, שבאו להסתופף ליד המקומות הקדושים, בית תמחוי, מאפיה, מרתף, מחסנים, בתי שימוש, ח'אן ואורווה. שש שנים אחר-כך, בשנת 1558, מתה רוקסלאנה ונקברה במבנה מפואר בחצר מסגד סולימאניה שבאיסטנבול; שמונה שנים אחר כך נקבר הסולטאן סולימאן במבנה סמוך (איור 4).

המקור: Bahattin Öztuncay, The Photographers of Constantinople. Pioneers, Studios and Artists from 19th Century Istanbul, 2 vols. (Istanbul, 2003), 2:577.

מה לנערת ההרמון, שהייתה לאשת הסולטאן ולאזור מודיעין? ובכן, בהקימה ב-1552 את מערך המבנים הירושלמי, קבעה חָ'אצֶכּי ח'ורם סולטאן, שאחזקתו תמומן מן ההכנסות שתגענה משורה ארוכה של נכסים. בין אלה היו חמישה כפרים ששטחיהם נמצאים היום בתחומה המוניציפאלי של מודיעין: אל-חָ'רובּה (מצפון לתחנת הרכבת פאתי מודיעין), אל-כָּנֵיסה (חיום חורבת נכס, ממערב למרכז עינב=ישפרו סנטר), בּיר מָעִין (היום רעות), עִנָּאבּה (היום חורבת בית-ענבה, סמוך למחלף ענבה) ובית שַנָּא (היום חורבת בית שנה, מצפון לשעלבים).[4]

ד. סִת מָנָאעָה  (הגבירה נועה?)

בשנת 1874, תוך כדי מסעו באזורנו, הגיע הארכיאולוג הצרפתי קלירמון-גאנו לביר מעין, ושמע שם, שמסגדו של הכפר מוקדש לזכר נֶבִּי מָעִין, בנו של יעקב אבינו, אשר ייסד את הכפר ונקבר במערה בתוך המסגד; על פי הדמיון בין השמות זיהה קלירמון-גאנו את מָעִין עם בנימין בן יעקב. כשנֶבִּי מָעִין הלך לעולמו, באו חמש אחיותיו מגשר בנות-יעקב שמצפון לכינרת כדי להשתתף בהלווייתו, אבל כולן מתו זמן קצר לפני הגיען לכפר ונקברו בסמוך לו, במקומות בהן יצאו נשמותיהן. כל חמש בנות יעקב נחשבו נשים קדושות והכפריים כינו כל אחת "סִתְנָא", כלומר "גברתנו". סִת חנאנה נקברה בסמוך לנֶבִּי מָעִין, אבל כוח מסתורי הרס את כל המבנים שניסו להעמיד על קברה, ועל כן צוין מקומו רק על ידי עצים. סִת זַהְרָה נקברה מעט מצפון לביר מעין, והמבנה על קברה עוד עמד על מקומו בשנת 1968 (איור 5). סִת מָנָאעָה נקברה מצפון-מזרח לכפר; המבנה על קברה, שרשות העתיקות שימרה אותו לאחרונה, ניצב מעט מעל לדרך יאיר פרג, בין שדרות עמק החולה לרעות (איורים 6 -8). סִת חוריה נקברה בכפר לוט, ליד כפר רות של ימינו, וסִת פרחה – מצפון לכפר אל-בורג', שעמד על גבעת התיתורה.

איור 5 : סִת זַהְרָה בתצלום משנת 1968

מקור: רשות העתיקות

       

איורים 6 – 7: סִת מָנָאעָה לפני ואחרי פעולת השימור של רשות העתיקות בסתיו 2010

איור 8: נר עות'מאני שהתגלה בתוך המבנה של סִת מָנָאעָה תוך כדי עבודות השימור

מקור: רשות העתיקות / רענן כסלו

 

קלירמון-גאנו הציע את ההשערה, שחמש בנות יעקב של האגדה הערבית הן גלגול של חמש בנות צלפחד, המוזכרות בספר במדבר כ"ו:33, כ"ז:1, ל"ו:10 – 11 ובספר יהושע י"ז,3, ותמך את השערתו בשורה של נימוקים, בהם הדמיון בין שמה של אחת מבנות צלפחד במקרא, נועה, לשמה של אחת מבנות יעקב באגדה הערבית, מָנָאעָה.[5]

אם קלירמון-גאנו צדק, הרי שכל ה'נועות' החיות במכבים, רעות ומודיעין יכולות לראות בסִת מָנָאעָה את אימן הקדמונית.

ה. זיוה הלוי (ארבל) בבַּרפילִיָא

זיוה הלוי, שנולדה באֶדירנֶה שבחלקה האירופי של טורקיה, עלתה ארצה בגפה בשנת 1943 עם עליית הנוער והיא בת 16. היא צורפה לקבוצת נוער שהתארגנה בקיבוץ גבעת-חיים, ותוך זמן לא-רב הייתה לדוברתו. בשנת 1945 התנדבה הקבוצה לפלמ"ח, וזיוה התבלטה חיש מהר באימונים, סיימה קורס מדריכי ספורט וקורס מכ"ים, ובאוגוסט 1947 נשלחה לקורס מפקדי מחלקות, בו הייתה חניכה יחידה לצד 135 חניכים, בהם מי שיהיו לימים מפקדים בכירים בצה"ל, כמו ישראל טל ואברהם אדן (ברן). בתום הקורס פיקדה זיוה על מחלקה בקיבוץ חולתה, ובינואר 1948 נשלחה לקורס קציני קשר. עם סיומו היא הקימה, במושבה קדימה בשרון, בסיס להדרכת קשרים קרביים של יחידות הפלמ"ח. באפריל 1948 היא הייתה לקצינת הקשר של הגדוד השלישי של הפלמ"ח, והשתתפה בהשתלטות על משטרת ראש פינה, בכיבוש צפת, בפשיטה באזור גשר בנות יעקב, בקרב לטרון השלישי, בהיערכות מול האוניה "אלטלנה", ב"מבצע דני" ובקרבות הנגב.

ביולי 1948, אחרי כיבוש לוד ב"מבצע דני", התמקם מטה הגדוד השלישי למרגלות הכפר בַּרפילִיָא (שנמצא ממערב לשכונת אבני-חן/קייזר של היום). בזכרונותיה תיארה אותו זיוה כך:

"ברפיליא היה כפר יפה מהאחרים: גדרות אבן, שיחי צבר, עצים, ירק. ובירכתי הכפר בור עמוק עם מים נהדרים, קרים וצלולים. וזה היה הבור שסיפק לנו מי שתייה. את כד החרס עם הפייה השבורה, שהיה קשור לחבל, היינו מורידים לבאר, שואבים ושותים ממנו מים. הרוב ידעו לשתות מהכד מבלי לקרב את הפייה לפה, אני לא ידעתי. הייתי מצמידה את הפייה לפה ושותה."

יום אחד צילם אותה הצלם הצבאי בוריס כרמי, ללא ידיעתה, כשהיא שואבת מים מן הבאר ושותה מן הכד (איורים 9 -10).

                                                                   

איור 10: הנערה והכד
מקור: זיוה ארבל, הנערה עם האקדח.
סיפור חיי (תל אביב, 1999), עמ' 77.

 

איור 9: זיוה שואבת מים מן הבאר בברפיליא
מקור: זיוה ארבל, הנערה עם האקדח.
סיפור חיי (תל אביב, 1999), עמ' 78.

התצלום השני פורסם ב-29 ביולי 1948 בעיתון "במחנה", מלווה בכיתוב: "מי מקנא בכד?" אברהם חלפי ראה את התצלום, כתב בהשראתו את השיר "הכד" שפזמונו החוזר הוא: "הוי, חבל, חבל, חבל /  שגם אני אינני כד," ומרדכי זעירא הלחינו.[6] הכד של ברפיליא היה במהרה בפי כל.

 


[1]  ספר מקבים א'. מבוא תרגום ופירוש מאת אוריאל רפפורט (ירושלים, תשס"ד), פרק י"ג, עמ' 299.

[2]  ראו אורן טל, הארכיאולוגיה של ארץ-ישראל בתקופה ההלניסטית: בין מסורת לחידוש (ירושלים, תשס"ז), עמ' 271 – 272.  כמו כן, רוני רייך, "הארכיאולוגיה של ירושלים בימי בית חשמונאי", בתוך: ימי בית חשמונאי – מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר, ערכו דוד עמית וחנן אשל (ירושלים, תשנ"ה), עמ' 230.

[3] גזר הקדומה נמצאת ליד כרמי-יוסף, במרחק של כעשרה ק"מ ממרכז מודיעין בת זמננו.

[4]  ראו St. H. Stephan, "An Endowment Deed of Khasseki Sultan, Dated the 24th May 1552," Quarterly of the Department of Antiquities of Palestine 10 (1944), 170-194;

רשימת הכפרים מופיעה בעמ' 184.

[5]  Charles Clermont-Ganneau, Archaeological Researches in Palestine during the Years 1873-1874, vol. 2, trans. John McFarlane (London, 1896), pp. 78-80.

[6]  זיוה ארבל, הנערה עם האקדח. סיפור חיי (תל אביב, 1999), עמ' 76 -78, 94 – 95; המובאה מופיעה בעמ/ 76.

קרא עוד ←

גבעת משואה

קרא עוד ←

קברט ספרותי – 04.06.11

קרא עוד ←

מכתבה של טובה קטינסקי וזהות נכדתה

סבתי טובה קטינסקי, מראשוני תל-אביב וממשפחת הביל"ויי יעקב צ'רטוק-שרת, עלתה ארצה עם כל משפחת שרת ועם בעלה ברוך קטינסקי וילדתה הבכורה דבורה בשנת 1906. הם התיישבו בכפר הערבי עין-סיניה (ליד רמאללה) כמשפחה יהודית בודדת וגידלו זיתים והיו לרועי צאן. לאחר שנה, בשנת 1907, הם עברו לתל-אביב וסבי ברוך קטינסקי היה נשיא החברה "נחלת בנימין", שהקימה את רחוב נחלת בנימין בתל-אביב.

אך לפני כל אלה, עוד בהיות סבתי בחרסון שברוסיה, הציעו לה שידוך, ועליו היא ענתה במכתב כתוב בעברית רהוטה, שאותו אני מביאה להלן. במכתב זה היא הצהירה והסבירה, מי יכול להיות בחיר ליבה. המכתב הזה התגלגל, לידי מי שעתיד היה להיות סבי, ברוך קטינסקי, כאשר שהה באכסניה של מכותבת המכתב המקורי, שקיבלה את התשובה מידי סבתי. או אז הוא נסע שלושה ימים ברכבת מעירו ביאליסטוק בכדי להשתדך לנערה שאת מכתבה קרא. סבי עצמו למד בישיבת וולוז'ין בתקופה, שבה למד בה גם חיים נחמן ביאליק, והוא עזר לו בניקוד שיריו. כשעובדה זו נתגלתה, סולק סבי מן הישיבה.

השידוך עלה יפה, כאשר התנאי של סבתי לנישואים היה שהיא ובעלה יעלו ארצה.

המכתב הזה של סבתי, שהקריאו במשפחתנו השכם והערב, היה מרכזי בגיבוש זהותי כאישה, והציב בפני בנות המשפחה דוגמה ומופת של בן זוג שהוא איש רוח וציוני כאחד.

את כל הדברים האלה כתבה אימי ציונה רבאו (קטינסקי) בספרה הנודע  בתל-אביב על החולות (היא לא נקראה בכדי "ציונה").

קרא עוד ←

הגבעות הירוקות של מודיעין

כשהגעתי לואדי ענבה, האטתי ועצרתי בשולי הכביש. להקה ענקית של חסידות נודדות משכה את תשומת ליבי. הוצאתי את המשקפת מהתיק והתבוננתי בהן. לאחר שהחסידות הפכו לנקודה זעירה באופק, הפניתי את המשקפת לעבר הגבעות, לנוף הקדום, שלא השתנה מאות בשנים. במקום הזה בתקופת המקרא חיו אנשים והתבוננו גם הם, בלי משקפת, בגבעות הפורחות הללו. ממצאים ארכיאולוגים רבים מעידים על חיים שוקקים באזור במרוצת ההיסטוריה.

לפתע הפלאפון במכוניתי צלצל, ועל הצג הופיע שם חברי הירושלמי. לחצתי על send ושאלתי: "הי, אבשי, מה קורה, אתה כבר בסביבה?"

"לא, אל תשאל מה קרה, הייתי מוכן ליציאה, אבל אבא שלי התקשר להגיד לי, שהם היו מעורבים בתאונת דרכים.

"אוי ואבוי, מה קרה?"

"הצמיג התפוצץ והרכב סטה לתוך מעקה הבטיחות".

"והם בסדר?"

"בעיקר מכות יבשות, אבל הם עוברים בדיקות בהדסה, אני בדרך לשם עכשיו. אני מצטער, אבל הטיול שלנו שוב יאלץ להדחות".

"שטויות, מה שחשוב, זה שהם יהיו בריאים, עוד תהיה לנו הזדמנות אחרת. תמסור להם דרישת שלום חמה ממני".

ציפייתי לפגוש את ידידי הוותיק ולטייל איתו בטבע, בגבעות הירוקות של מודיעין, נכזבה. ישבתי דומם ברכב, חוכך בדעתי מה לעשות. הצמדתי לעיני את המשקפת שוב, והתבוננתי סביבי בגבעות הירוקות והאהובות עליי. לא במקרה, הנוף הנשקף מחלון ביתי הוא הגבעות החשופות, שהאדריכלים לא נגסו בהן, ונוף הפארק המטופח, שהוקם בלב העמק. יתכן, שהדמיון להרי ירושלים, נוף ילדותי, הוא שמשך אותי להתגורר כאן. אני אוהב לטייל בוואדיות בסבך הצמחיה הטבעית, הזעתר, הסירה קוצנית, פרחי הבר, עצי זית והטראסות העתיקות.

הסטתי את המשקפת לשמאלי, שם מתבצעת עבודה נמרצת של חציבה בהר לצורך הרחבות הכביש וסלילת אוטוסטרדה. גדם שותת עפר נגלה לעיני, במקום בו הגבעה מבותרת על-ידי איזמלי הבולדוזרים. עוד מעט, כאשר יושלם הכביש, זה יראה כאילו הכביש היה כאן מאז ומעולם, ונוסעים, הממהרים לעבודה או למרכז הקניות, לא תמיד יתנו דעתם, על מה שמסתתר מתחת לכביש לפני שנסלל.

לפתע, טרקטור שחפר בשולי ההר, גרם למפולת שחשפה מערה. זה בוודאי קורה הרבה באזור, חשבתי. הנהג עצר וירד מהכלי בזמן שהוא מדווח בקשר. בזיות העין הבחנתי בניצנוץ מסתורי בתוך המערה האפלה. התמקדתי במערה, אפלה לגמרי, לא ניתן לדעת, מה גודלה ומה עומקה. ברגע שהסטתי את המשקפת, הניצנוץ המוזר הופיע שוב לשבריר של שניה. חשתי משיכה חזקה לפתח האפל של המערה, כמו לחור שחור, שכוח משיכתו מכניע ובולע כל דבר בקרבתו. התנעתי את הרכב ופניתי לכיוון המערה, מתעלם מתמרורי האזהרה ומשתיק את קול ההגיון, שקרא לי לעצור ולהסתובב. עצרתי רק כשהגעתי למחסום אבנים, ומשם המשכתי ברגל. העובדים ישבו במרחק מה, אוכלים ארוחת צהרים, כנראה, ממתינים להגעת מנהל העבודה. ניגשתי אל פתח המערה, שנפער בתקרתה. לא הצלחתי לראות את רצפתה בשל האפלה ששררה בה. לפתע שוב חלף ברק כסוף, ותנועה אינסטקטיבית של ראשי גרמה לאיבוד שיווי המשקל ולמעידה בלתי נמנעת אל תוך חלל המערה.

צנחתי אל תוך האפלה הגמורה, עוד ועוד, זמן שנראה אינסופי, מאבד את תחושת הכיוון. לאחר פרק זמן שנראה כנצח, הרגשתי, שהנפילה נעשית איטית יותר, וגופי החל מיטלטל בהילוך אטי בכיוונים שונים.

התעוררתי בשעת בן ערביים בתחתית המדרון. טיפסתי בכבדות עד לשביל העפר. נפש חיה לא נראתה, רק גבעות מכל עבר. לא היה זכר לכביש שנסעתי בו או לפועלים. ראשי נעשה כבד, ובחילה איומה פשטה בי. הושטתי יד לכיס מכנסי, אבל הפלאפון לא היה שם, גם לא הארנק או מפתחות המכונית. התישבתי על סלע גדול, ואחזתי את ראשי בידי, מנסה לחשוב בהגיון. לפתע שמעתי רעש חריקה מוזר, נעמדתי על השביל ממתין לרכב שיגיע, אבל מה שהגיע היה סוס רתום לעגלה. בעגלה ישבו גבר מזוקן שהחזיק במשוכות, ולידו נערה צעירה. פניהם האדיבות כוסו מעטה של חשדנות, כאשר ראו אותי.

"מי הוא זה האורב בין הצללים, כאחד הליסטים?" שאל הגבר בקול.

"שלום", אמרתי, "אני… אני נפלתי למערה ואיבדתי את ההכרה. תוכלו בבקשה להקפיץ אותי אל הכביש?" הוא הביט בי: "אתה עומד על הכביש…"

"רק עד לכניסה למודיעין? אני חונה שם…"

הם דיברו ביניהם בקול נמוך, ולבסוף אמר: "עוד מעט יירד הלילה, בוא, תעלה מאחור". כשעליתי לעגלה, שמתי לב שגם גלגליה מעץ. העגלה הייתה עמוסה סלי ירקות וערמת חציר. נשכבתי על החציר בכבדות. התנועה המונוטונית של העגלה כנראה, גרמה לי להרדם. חשתי יד מטלטלת את כתפי: "בחור!, בחור!"

"הגענו?"

"אין פה שום אוהל. אתה בטוח שאתה חונה פה?"

"מה? היכן אנחנו? רציתי להגיע למכונית שלי."

"לאן? אמרת למודיעין. הוא לא אמר למודיעין, רחל?"

"כן, מודיעין. איפה מודיעין? האוטו שלי ליד הרמזור."

"המה שלך? היכן? כנראה, קבלת מכה רצינית בראש".

הבטתי בחוסר-אונים לכל הכוונים, ולא ראיתי דבר מוכר. העגלון הבחין במצוקתי והתרכך מעט. "מה שמך בחור?"

"דוד", עניתי.

"אני יעקב, וזאת בתי רחל. בוא, דוד, תלון אצלנו הלילה, ואולי זכרונך ישוב. בבוקר הדברים יראו אחרת".

הגענו למבנה אבן פשוט למראה, בנוי מאבנים גסות ללא טיח. יעקב לקח אחת ממנורות השמן, שהיו במבואה והוביל אותי לאורה לחדר קטן.

"אתם לא מחוברים לחשמל?", השתוממתי. הוא הביט בי תמה לשאלתי: "בוא, תנוח פה, אתה תרגיש יותר טוב".

אחר-כך הניח את המנורה על דרגש נמוך שניצב ליד מיטה, ויצא מהחדר. נשכבתי על עורות הכבש הפרושים על המיטה, אוחז בראשי. מה, לעזאזל, קורה כאן? שום דבר לא מסתדר לי. היכן הרכב שלי? אמא שלי בטח כבר בהיסטריה.

ניצנוץ לרגלי הדרגש משך את עיני. במבט שני הבחנתי במטבע מתכת, שריצוד אש המנורה השתקף בו. הרמתי את המטבע, וקרבתי אותו לאור. על המטבע שנראה חדש, היה רשום "יהודה" בכתב עברי קדום ומתחת לכיתוב ציור של מנורת שבעת הקנים. צמרמורת אחזה בי, ראשי הסתחרר, התישבתי על המיטה. המיטה היתה נוחה בצורה מפתיעה. נפלתי לתוכה, והרגשתי, שאני נשאב לתוך שינה נטולת חלומות.

רחל הגישה ארוחת בוקר, שכללה ביצים וגבינות עם לחם שאפתה בטאבון. הארוחה שיפרה את הרגשתי, אבל בכל פעם, שביקשתי טלפון או שאלתי על העיר מודיעין, נתקלתי במבט של רחמים. "לבושך מוזר, וגם דיבורך. רואים שאתה לא מכאן. כשהופעת באמצע הדרך, חשבתי שאתה רומאי."

"רומאי?"

"כן, השמועה אומרת שהם כבר בדרך לכאן."

למדתי, שרחל גרה עם אביה יעקב, לאחר שאמה נפטרה ממחלה, ויש להם מטע גפנים קטן, מספר כבשים וגינת ירק שמספקים את רוב צרכיהם, ומאפשרים להם לקבל בסחר חליפין מצרכים אחרים. יעקב הציע לי להישאר אצלם, עד שזכרוני ישוב, ובנתיים אוכל לשלם על הלינה בעבודות השדה.

"כתפיים של גבר נוסף יעזרו לי מאוד, ובזמן זה ראשך יוכל להחלים."

לקח לי זמן להבין, שהנפילה למערה גרמה לי לצאת ממנה באותו המקום, אבל בזמן אחר, זמן קדום בהרבה. לא היו לי אפשרויות רבות, אלא לקבל את הצעתו של יעקב, במחשבה, שאולי אוכל למצוא את המערה ולנסות לחזור דרכה בחזרה.

יעקב התגלה כאדם חביב והעבודה הפיזית, על אף שלא היתה מוכרת לי, הנעימה את הזמן ומנעה ממני מחשבות נוגות על משפחתי וחיי הקודמים. למדתי לאהוב את החיים הפשוטים. בזמן הפנוי סיירתי בגבעות לחפש את

המערה. הגבעות הירוקות נראו לי מוכרות, ועם זאת היה בהם משהו שונה. באוויר הצלול ניתן לראות למרחקים, דבר שהקשה על אומדן המרחק של הגבעות. מדי פעם רחל הצטרפה אלי. בהתחלה על מנת לרעות את הכבשים, ובהמשך טיילנו לפעמים גם בשעות הערב.

ערב שבת אחד, יצאנו לטיול משותף בין הכרמים. שערה השחור גולש לכתפיה, עורה השחום הודגש על ידי שמלת השבת הלבנה, עיני השקד החומות והגדולות שלה זהרו לאור הלבנה. פתאום הבנתי, שאני מאושר במחיצתה. החיים בעולם המודרני והחומרני נראו מאוד רחוקים, וכבר לא משכו אותי כבעבר.

"מה?", שאלה, חיוכה הנעים חושף שיניים צחורות.

"לא אמרתי כלום".

"אבל רצית להגיד, הלא כן?"

אחזתי בידה והבטתי בעיניה: "אני רוצה להשאר איתך, לתמיד. אני אוהב אותך, רחל". קרבתי את שפתי לפניה ונישקתי. ריח של סיגריות עלה מפיה. היא הביטה בי והתרוממה על קצה אצבעותיה להחזיר לי נשיקה. ריח הסיגריות הכבד גרם לי להירתע. התחלתי להשתעל ולהקיא.

"יופי, יופי, תוציא את כל המים."

"הוא חי. "איזה מזל, שרמי עבר קורס החיאה ויודע להנשים מפה לפה."

הבטתי המום בכל האנשים שעומדים מעלי, לא מסוגל לזוז. לאחר מספר דקות הגיעו שני פארמדיקים, עם אלונקה.

"מה קרה?", אחד מהם שאל, בזמן שבדק לי את הדופק.

"הוא נפל לבור מים, שנחשף בזמן העבודות לפיתוח תוואי הכביש. הוצאנו אותו בעזרת המנוף, ועשינו לו הנשמה מלאכותית."

"כמה זמן הוא היה ללא נשימה?"

"כל הסיפור התרחש אולי שתים-שלוש דקות. "היה לו הרבה מזל."

הוא פנה אלי: "אתה יודע מי אתה?"

"קוראים לי דוד."

עניתי על שאלות נוספות, עד שאמר: "אוקיי, קדימה בוא ניקח אותו."

באמבולנס הוא אמר לי: "אני אדליק את הסירנה, אבל זה רק כדי שנגיע יותר מהר, בסדר? אל תדאג."

הנהנתי בראשי, כאשר הבחנתי במתנדבת שיושבת לצידו, שערה השחור גולש על חלוקה הלבן. "רחל?" שאלתי.

"חלי", היא אמרה מצביעה על התג עליו כתוב: "חלי יעקבי."

עיני השקד הביטו בי: "אנחנו מכירים?"

"יכול להיות, שראיתי אותך בסביבה", אמרתי, וחיוך התפשט על פני.

קרא עוד ←
  • 26
  • 27
  • 28
  • 29
  • 30
  • 31
  • 32
שיר החודש
logo-no-txt
ניהול ואחסון האתר evolutionvip.co.il
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות כלי נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסטהגדל טקסט
  • הקטן טקסטהקטן טקסט
  • גווני אפורגווני אפור
  • ניגודיות גבוההניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכהניגודיות הפוכה
  • רקע בהיררקע בהיר
  • הדגשת קישוריםהדגשת קישורים
  • פונט קריאפונט קריא
  • איפוס איפוס