מאמרים של: meira

"ויורהו ה' עץ וישלך אל המים"

(שמות טו,כו)

מַה לִמְּדוּ אוֹתִי שִׁשָּׁה עֲשׂוֹרִים

שֶׁל נֶשֶׁל זְמַן:

שֶׁבַע נָפַלְתִּי וְקַמְתִּי

רִבּוֹא פְּעָמִים כָּפַרְתִּי וְהֶאֱמַנְתִּי

אֲנִי אָחוֹת לָרוּחַ הַנְּמוּכָה וְהַגְּבוֹהָה.

בַּבֹּקֶר רוּחִי לוֹבֶשֶׁת עֹז וּגְבוּרָה

זוֹרָה תְּפִלָּה לְאַרְבַּע רוּחוֹת,

לְעֵת עֶרֶב נָחָה עָלַי רוּחַ

וְנוֹסֶכֶת בִּי גַּעְגּוּעַ

לִהְיוֹת צִדְפָּה לְחוֹף יָם

נִשְׁטֶפֶת בְּעֶרְגַּת גַּלִּים

וְרוּחַ עוֹבֶרֶת בִּי

נוֹשֶׁבֶת עַל פָּנַי הַלַּחִים

וּמְשִׁיבָה לִי אוֹתָם

בַּלַּיְלָה.

בַּלַּיְלָה רוּחַ אַחֶרֶת סָרָה אֵלַי

לִפְרֹעַ פְּרָעוֹת בִּשְׁנָתִי.

מתוך: שבילים, גיליון 5

זֹהַר שָׁמַיִם וְאָבָק כּוֹכָבִים

יְעַטְּרוּ רֹאשֵׁךְ אַיֶּלֶת אַהֲבִים

עִתֵּךְ בְּיָדֵךְ לִבְחִירַת מֶלֶךְ לְבֵיתֵךְ

חֶסֶד רָצוֹן וְאָהֲבָה יְבַרְכוּךְ בַּקֹּדֶשׁ

בְּשֵׁם אֲהוּבֵךְ דַּבְּרִי וְרוּחַ שֶׁל קֹדֶשׁ יְנַגֵּן

בַּתֻּפִּים, צְלִילִים עַל מִצְחֵךְ חוֹלְלוּ כְּמֶלַח וּמַיִם

לָךְ אֲנִי, שְׂאִי חֲסָדִים מֵי יַם הַחַיִּים וְאוֹתִי הָנִיחִי

כְּפֶסֶל תַּחְתַּיִךְ, קְנִי גוֹרָלֵךְ הַטּוֹב בְּיָדֵּךְ כַּלָּתִי וּמַזָּלֵךְ

 הַטּוֹב שִׂימִי בְּחֵיקֵךְ, בְּטֶרֶם יָקִיץ הוּא וְיִסַּע מֵחֲלוֹמוֹתַיִךְ

 (מתוך: שבילים, גיליון 5)

תָּפַח לִבּוֹ בִּצְחוֹקֶיהָ

כַּעֲנָנִים,

פַּעֲמוֹנֶיהָ עֹגֶן

לְסִפּוּן פְּסַבְדוֹנִים.

וְהָיָה הֶחָנוּן לְזָר,

יָדַע –

קוֹמָתוֹ לֹא כְּקוֹמָתָהּ

וְזֶה הַדָּבָר

וּבְסֵפֶר הַפָּנִים

שִׂיחַ לֹא לוֹ

גַּם הֲבָרָה לֹא,

כִּי הֲדּוֹם הוּא לָהּ

לְלֹא מִדָּה לְמִדּוֹתֶיהָ

וּגְרוֹנוֹ בָּהּ נִחַר

וְנָדַם

מְשַׁטָּה בִּי

כְּרוּחַ שְׂחוֹק

מִצְּלִילֵי כִּנּוֹר שָׁחוּק

רַעַשׁ יָם

סַחַף גַּלִּים

וְאִיֵּי חֹם

בִּמְקוֹרוֹתַי נוֹשְׁפִים.

הַזְרִימִי מַשְׁאַבַּיִךְ

לַעֲרוּצֵי נִשְׁמָתִי

וְאֵתֵּן בְּיָדַיִךְ

אוֹתִי

פְּרַקְדָּן לְפִתְחֵךְ,

רוֹגֵשׁ

מְלַקֵּט אַהֲבָה.

עָבוּר חֹפֶן לָךְ אֵתֵּן

שְׁלֹשָׁה בָּנִים,

זוּג תְּאוֹמִים

וְאוֹתִי

בַּאֲשֶׁר תֵּלְכִי אַחֲרַיִךְ יֵלְכוּ

כָּל כּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם כַּעֲפַר הָאָרֶץ

אֲשֶׁר לֺא יִסָּפֵר מֵרֺב.

בְּזֵעַת אַפַּיִם תִּשְׂאִי גַּרְגִּירָיו

וְאֵלָיו תָּשׁוּבִי נִרְדֶּמֶת

כִּבְטֶרֶם הָיִית.

לֺא תָּקִיצִי לִרְאוֹת

צַלְעֵךְ כְּנֶגְדֵּך עוֹמֶדֶת

לַהֲקִימֵךְ מֵעִצָּבוֹן,

לְהַאֲכִילֵךְ מֵעֵץ הַדַּעַת,

אַף לֺא לְכַסּוֹתֵךְ

בַּעֲלֵה תְּאֵנָה.

(מתוך: זכות השתיקה, עקד 2002, עמ' 40)

הִנֵּה אֲנִי.

כּוֹבָעִי בְּיָדִי.

כָּל הַפְּתָחִים

נְקָבִים, חֲלוּלִים

בִּי מִתְמַלְּאִים.

הִנֵּה רוּחֲכֶם מְרַחֶפֶת

עַל פְּנֵי תְּהוֹם.

אֲנִי מְדַלֶּגֶת מֵעָלֶיהָ.

בַּחֲלוֹמִי.

כּוֹבָעִי לְרֹאשִׁי.

הִנֵּה הַתְּהוֹם.

חורף 1950. עננים נמוכים רבצו על גגות הבתים בארם נהריים, קרעי ערפל דק ריחפו בסמטאות הריקות של בגדאד, רוח טלטלה פיסת עיתון ישן לרוחב הכביש הריק בשכונת "תחת אל תקיה" הסמוכה לרחוב הראשי "אל ראשיד.” הבתים עמדו משני צידי הדרך מוגפים ואפופי תנומה, הקירות חשופים לפטריות עובש מדיפים ריח של טחב מחניק, עזובה רבה בחצרות הבתים, עצים עקורים, עשביה שוטה בתוך שיממון צובט. מג'דה, המיילדת היהודייה, אשה כבדת משקל, לבושה גלימה שחורה, חלפה במהירות בין הסמטאות, כשרעלה מכסה את פניה, חוששת, שמא יזהו אותה עוברי אורח. היא שמה פעמיה בתוך השיממון לכיוון שכונת "תחת אל תקיה.”

אפופת שקט מסתורי ולב הולם בחוזקה מפחד ומהתרגשות היא חתרה להגיע לכיוון הבית, שמחרכי חלונותיו אור קטן הבליח. מחשבות רעות אפפוה, חוששת, שמא יגלו אותה. מג'דה המיילדת מסרה את רישיון המיילדות לשלטונות עיראק יום לפני עלייתה לארץ-ישראל. מג'דה היתה ציונית נלהבת, שזכתה להיכלל ברשימת יהודי עיראק, שקיבלו אשרה לעלות ארצה במבצע "עזרא ונחמיה", פרי מגעים, שניהלה מדינת ישראל עם שלטונות עיראק תוך חיפזון אימתני, פן יבטלו את הסכמתם.

מג'דה נקראת ליילד בדחיפות את נעימה שמיע, אשתו של עזרא, שנכלא בכלא בגדד, כציוני בוגד. מה יקרה אם יתפסוה, ישימו אותה בבור, והיא תימק בכלא. סוף-דבר יקיץ הקץ על החלום הציוני, שטיפחה במשך ימים רבים. סוף-סוף הגיעה למפתן הבית. הדפיקה בדלת נבלעה בתוך זעקות האשה הכורעת ללדת. מג'דה הדפה בגופה את הדלת, נכנסה לבית וסגרה במנעול ובריח. לא עבר זמן רב, ובכי חנוק של תינוק מילא את חלל הבית, אך לא לזמן רב, שכן הנשים דאגו להרגיע את התינוקת שנולדה, לבל ישמעו השכנים הערבים וילשינו לשלטונות. לאחר דקות ספורות חזר השקט על כנו. עלטה אפפה את השכונה, אמצעי הזהירות שננקטו לא צלחו, צעדים כבדים נשמעו מתקרבים אל הבית ונקישות כבדות על הדלת, שהפכו למהלומות עזות. מג'דה הציצה מבעד לעינית לפני שפתחה את הבריחים. בחוץ ניצבו שני גברים לבושי מדים ירוקים. מג'דה הבינה, שאם לא תמצא דרך מילוט, סופם יהיה רע. היא סימנה לצעירי משפחת "הציוני הבוגד" לחמוק דרך עליית-הגג, כשהם תומכים ביולדת. מג'דה, אחריהם אוחזת בתינוקת עטופה בסדין ובשמיכה. היא הורתה לפטימה, המשרתת הערבייה, לפתוח את הדלת, וכולם חמקו לבית השכן, ביתו של מוחמד חליף, שנימנה על קהילת משתפי הפעולה. בזכות תמיכתם, תוך סיכון חיים, עלה בהצלחה מבצע "עזרא ונחמיה.”

למחרת, לפנות בוקר, כשהשמש מתחבטת בין אורות וצללים, תור ארוך השתרך כשורת ענני כבשים בשמי השחר בדרך אל הטיסה המחתרתית. מתוך התור בלטה דמותה כבדת המשקל של מג'דה, שהצליחה לחמוק משני הקלגסים העיראקים, שחיפשו אחריה, והצטרפה אל בני משפחתה, שהמתינו לה במתח רב והתקבצו סביב המטוס. מג'דה עלתה בכבדות על כבש המטוס טיפות זיעה בצבצו על מצחה, היא הסירה את הרעלה מפניה הבוהקים, מחייכת חיוך של ניצחון.

(מתוך: שבילים, גיליון 4, עמ' 71)

חַדְרָהּ חוֹבֵק אֶת הַיָּם.
מַיִם כְּחֻלִּים רוֹחֲשִׁים
לְמִקְצַב לִבָּהּ הַמְּנֻכָּר
מַזְכִּירִים לָהּ
אֶת הַיָּם הָאַדְרִיָאטִי
מְנַצְנֵץ בְּלֵילוֹת יָרֵחַ
מַזְהִיב אֶת חוֹפָיו.
שְׁחֹר הַקִּיר יָעוּט
עַל חֲבַצֶּלֶת נַפְשָׁהּ
בְּלֵילוֹת אֲפֵלִים.

קִיּוּמָהּ נוֹשֵׁק לְסִיזִיפוּס.

גַּעְגּוּעֶיהָ לִסְלוֹבֶנְיָה מוֹלַדְתָּהּ
לֹא נוֹתְנִים לָהּ מָנוֹחַ.
מַשְׁלִיכָה דִּמְעוֹתֶיהָ לְיָם נִחַר
מְנַפֵּץ גַּלָּיו כַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ
הַמִּתְנַפְּצִים אֶל סֶלַע חַיֶּיהָ.
כְּמֵהָה לַחֲזֹר לַאֲגַם יַלְדוּתָהּ
עַל כַּנְפֵי אוֹדִיסֵאוּס.
נוֹשֵׂאת תְּפִלָּה
כְּקִילוּחָיו הַנְּמוֹגִים
שֶׁל יַם לִבָּה הַמְּסֹעָר.