מאמרים של: meira

ג'מילה ניקתה את המטבח ביסודיות. היא העסיקה את עצמה במתכוון בניקיונות, עד שבעלה ובנה יחזרו מהטיול הלילי המסתורי. היא ראתה אותם נכנסים בפנים קודרות וחתומות, מסתגרים בחדר העבודה. פעמוני אזהרה צלצלו בראשה. רעש הפעמונים הבקיע ועבר דרך שכבות עבות של דיכאון תמידי בו הייתה שרויה. היא חשבה באיטיות, על כל הדברים המוזרים שהתרחשו במשך היום. חושיה, אלה שעוד נותרו מחודדים, לא הרשו לה ללכת לישון. הדבר המוזר הראשון היה המעטפה החומה הגדולה בלי הבול, שמישהו, שם בלילה בתיבת הדואר, זה המשיך בטיול של שני הגברים בשעת לילה מאוחרת לאבו איאד סולימאן. עכשיו היו אלה הפנים הקודרות והרציניות כל כך של השנים. היא נגשה בשקט והצמידה את ראשה לדלת חדר העבודה. בעלה ובנה דברו בשקט, היא שמעה רק קטעי משפטים.
"…כבוד המשפחה אבוד…"
"יש תמונות של נור מחובקת עם בחור יהודי….."
"יש שמועות בכפר ויש תמונות…."
"מה שלא נעשה, אפילו אם ייתפס הסוחט לא יעזור…."
"יש סוחט." היא מלמלה לעצמה ושמה מיד יד על פיה. "אללה יוסטור" היא לחשה לעצמה וכמעט שהתעלפה.
ג'מילה חזרה למטבח, לא מסוגלת להתרכז. ידיה היו מכוסות זיעה, היא נגבה את ידיה שוב ושוב. ללא הועיל. כפות הידיים חזרו והזיעו. נשימתה כבדה עליה. היא התיישבה על כיסא במטבח וניסתה לסדר את הנשימה. המצב הזה הכריח אותה לחשוב, והיא התקשתה לעשות את זה אחרי שנים ארוכות וקודרות של קהות מחשבה. היא עמדה במטבח ליד הכיור, סיבנה ושטפה שוב ושוב את אותם כלים, הבריקה שוב ושוב את אותן מחבתות, את אותם סירים.
עברו מספר דקות. ג'מילה ראתה את אנואר יוצא מהחדר. מבטה עקב אחריו. הוא היה נחוש, ובעיניו היה מבט שלא השתמע לשתי פנים. אחריו יצא אביו שפוף. אבו אנואר ברך אותה בחיוך רפה ללילה טוב. הוא נהג לברך אותה בכל ערב, לפני שעלה לחדר השינה. הפעם החיוך שלו היה רפה ועצוב מתמיד. ג'מילה חיכתה מספר דקות, עד שהשתרר שקט מוחלט בבית. היא פסעה על קצות אצבעותיה לעבר חדר העבודה של אבו אנואר, פתחה בזהירות את הדלת ונכנסה. היא חיפשה את המעטפה החומה, זו שהגיעה בלי בול, ולבסוף מצאה אותה באחת המגירות. הוציאה מהמעטפה את כל תכולתה. במעטפה היו מספר תמונות ודף נייר. ג'מילה בחנה בעיון כל אחת מהתמונות. לאחר מכן קראה בידיים רועדות ובאיטיות רבה מדף הנייר. כשסיימה לעבור על תכולת המעטפה, ידעה מה תעשה. האישה, שהייתה עד לפני שעה קלה רק צל חיוור של עצמה, קפצה את אגרוף יד ימינה בכל כוחה. נעצה בכוח ובכוונה את ציפורניה בכף ידה, מרגישה בכאב המחדד את חושיה, כמעט נהנית מהכאב. הזדקפה והחזירה את כול החומר למעטפה מלבד תמונה אחת ששמרה לעצמה. סיימה את ענייניה בחדר הזה ויצאה ממנו במהירות.
ג'מילה נכנסה לחדרה של נור בשקט מוחלט ונעלה אחריה את הדלת. היא עמדה לרגע ליד המיטה, הביטה בנור שישנה שנת ישרים, לא מודעת לכל מה שקורה סביבה. התיישבה לידה, על המיטה וליטפה את ראשה בעדינות. ידה עברה על פני השיער של נור מהססת בתנועתה. ג'מילה רכנה לעבר ביתה ונישקה אותה קלות על מצחה, נור התעוררה בבהלה. ג'מילה סימנה לה באצבעה להיות בשקט. היא הדליקה את המנורה הקטנה, שליד המיטה והראתה לנור את התמונה בלי להוציא מילה. פניה של נור הלבינו.
"אמא, את זוכרת את היום שבו חזרתי הביתה מכוסה בבוץ, מוקדם מהרגיל. זה מה שקרה אמא, הבחור היהודי הזה עזר לי לקום, אחרי שמשאית התיזה עלי בוץ. זה כל מה שקרה אמא. אני נשבעת, בחיאת אללה, זה מה שקרה אמא."
"נור, בתי. אין דבר שאני אוהבת יותר ממך. אין דבר כזה בכל העולם. עכשיו זה לא משנה. התמונות הגיעו לאבא ולאנואר, ביחד עם מכתב סחיטה, הסוחט רוצה הרבה כסף, ובכפר יש שמועות על הרומן שלך עם היהודי. אנואר יהרוג אותך ואת היהודי. אין לו ברירה. שמעתי את אביך ואת אנואר מדברים קודם בחדר העבודה של אבא. אין לאנואר ברירה. רק כך הוא יכול להציל את כבוד המשפחה."
נור הביטה באמה בפה פעור: "חיבוק אחד ואני צריכה למות? חיבוק אחד וגם הבחור היהודי שעזר לי צריך למות? זה לא הגיוני. זה מטורף."
"זה המנהג וזהו זה. לא סופרים חיבוקים כשמדובר בכבוד המשפחה. יש כאן אנשים מהכפר שאת מכירה טוב. הם עשו את זה לנשים ולאחיות שלהם."
היא מנתה רשימה של שמות וספרה בקצרה על כל מקרה.
"זה המנהג וזהו זה. אלו הכללים ולא חורגים מהם."
נור ישבה על מיטתה בפה פעור. המומה מהסיפורים. סיפורים, שידעה עליהם עד עתה משמועות, ושאת פרטיהם לא שמעה מעולם. הכול נחת עליה כרעם ביום בהיר, ההשכמה הפתאומית, פרטיה הנוראים של המציאות הסובבת אותה ולבסוף התפקוד המפתיע לטובה של אמה. היא חיבקה את אימה ופרצה בבכי, כשראשה מונח על כתפה.
"מה נעשה עכשיו, אמא?" היא שאלה לבסוף. "מה אעשה?"
"את חייבת לברוח מכאן מיד, כל דקה שאת נשארת כאן, מסכנת את חייך. את חייבת למצוא דרך לברוח רחוק, אולי למדינה בחוץ לארץ, רחוק ככל האפשר. תברחי למקום, שבו לא יוכלו לזהות אותך."
ג'מילה הראתה לנור את התיק, שאליו הכניסה צרור תכשיטי זהב, חבילת דולרים כרוכים בגומייה ואת תעודת הזהות שלה. נור בהתה בתיק. ג'מילה לא חיכתה לתגובה, קמה מהמיטה והוסיפה לתוך התיק במהירות מספר בגדים להחלפה.
נור, קמה מהמיטה, נעצרה ליד אמה לרגע ושאלה: "אין דרך אחרת , אמא?"
"אין, נור. אין, בתי. שום דבר לא יעזור כרגע, ואני רוצה שתחיי. הכי חשוב לי שתחיי. אין להם רחמים. לא לאבא שלך ולא לאנואר. רק הכבוד חשוב להם. הכבוד חשוב להם יותר ממך."
נור הביטה בעיניה של אימה חורטת בזיכרונה את המשפט האחרון ומתקשה לקלוט את אמיתותו.
נור לבשה את בגדיה הרגילים. ג'מילה הוסיפה מעליהם שמלה מסורתית שחורה. היא כיסתה את ראשה ופניה במטפחת שחורה. כשסיימה את מלאכתה נבטו רק עיניה של נור מתוך סדק צר במטפחת.
ג'מילה נעמדה והביטה ארוכות בעיניה של נור.
"תשבעי לי שתברחי רחוק לחוץ לארץ. תשבעי לי שתיזהרי. תשבעי לי באללה, שתשמרי על נפשך מכל דבר. תשבעי לי, שתחשבי על כל צעד שאת עושה. את חכמה, נור שלי, מהרבה אנשים. תיזהרי ותחשבי על כל צעד. אני אתפלל בשבילך לאללה הרחום והחנון והוא יעזור לך."
נור הישירה מבט לעיניה של אמה: "אני נשבעת, ואני אוהבת אותך, אמא."
היא כרכה את זרועותיה וחיבקה את ג'מילה חיבוק ארוך.
ג'מילה טפחה קלות על כתפיה וסימנה שצריך לזוז. היא יצאה ראשונה בכדי לוודא שהדרך פנויה, חזרה וסמנה לנור לבוא בעקבותיה. ג'מילה כיבתה את האורות החיצוניים, ופתחה את דלת הבית, נור נישקה אותה על שתי הלחיים.
נור יצאה מביתה, עד היום מבצרה, באמצע הלילה בחושך, כגנב הנמלט ממקום פשע, פונה לדרך לא ידועה. כעשרים מטר מהבית, הסתובבה לאחור והסתכלה על בית המשפחה. לא בטוחה שתראה אותו שוב. לא יודעת אם תרצה לשוב אליו אי פעם.

(מתוך: שבילים, גיליון 5)

התנועה צפונה לכיוון ביירות התחילה בצהריים. החיילים, שגילם הממוצע היה פחות מעשרים ושלרובם זו הייתה הפעם הראשונה בשטח אויב, פקחו עיניים לכל הכיוונים. מאחרי כל גדר ומאחרי כל בניין יכול היה להסתתר מחבל. חלק מהמחבלים הסתתרו ומדי פעם גם ירו. המחבלים ירו כדור כאן ופצצת אר פי ג'י שם. הירי שלהם נמשך בכל מהלך השעות האחרונות. ההתקדמות הייתה איטית מאוד ותחת אש. מעל ראשי החיילים המתקדמים עברו צרורות. בכל פעם שנשמעה שריקה החיילים נשכבו. ברוב המקרים לא ניתן היה לזהות את מקורות הירי. דאמור נגלתה לעיניהם בשעות אחר הצהריים. העיירה שכנה על המדרון מצפון מזרח. לצנחנים שעשו ברגל מעלות השחר, מרחק של כחמישה עשר קילומטר, בשמש הקיץ המזרח תיכונית, עם קסדות כבדות על הראשים ועם ציוד רב על הגב, היה חם ולח. הם שתו הרבה, והמים הלכו ואזלו במהירות. אהוד, סגן מפקד הפלוגה, סגר את הטור המתקדם מאחור. החיילים שסבלו מהתייבשות התחילו להתרכז לידו. מספרם הלך וגדל כל הזמן. חייל אחרי חייל הם התייבשו מול עיניו. ההתייבשויות גרמו לרמת תפקוד נמוכה, להתרופפות במשמעת ולחוסר אכפתיות. אהוד השתדל לעודד ולהמריץ אותם ככל יכולתו. החיילים הפכו לאפאתיים מרגע לרגע.
"אתה בסדר?" אהוד שאל את הקַשר שלו בשלב מסויים.
"לא שתיתי כבר שעתיים, המפקד, אני משתדל להיות בסדר." הקשר ענה.

אהוד הוציא את המימייה האחרונה שלו עם שאריות המים שנותרו בה ונתן אותה לקשר. "קח את המימייה, עבור, ותן לגימה קטנה לכל חייל בקבוצה הזו. קח לגימה גם לעצמך"
הקשר נרתע, כמה גבות של חיילים הורמו, אחרים התביישו "המפקד, יותר חשוב שאתה תשתה" היו הקולות שנשמעו מסביב בווריאציה כזו או אחרת.
"קח את המימייה ותעשה סיבוב, אל תתווכח". אהוד קבע בהחלטיות.
הם מלמלו "תודה רבה", כשהקשר עבר ביניהם. המים הספיקו בקושי להרטבת השפתיים, החיילים לא העזו לשתות יותר מדי ולמנוע מים מחבריהם. הסיבוב של הקשר הסתיים  תוך פרק זמן קצר מאוד.
*השמות בדויים – הסיפור אמיתי, מתוך רומן שעומד לראות אור.
הקשר חזר והעביר לאהוד את המימייה הריקה. אהוד סגר את הפקק עד הסוף, כאילו שומר על המים שאין בה, ולבסוף החזיר את המימייה למקומה באפוד, מקפיד לסגור היטב את שני הלחצנים המאבטחים אותה למקומה. הוא הרגיש שהוא מתייבש, הנקודות השחורות בעיניים היו גדולות יותר והופיעו בתכיפות גבוהה יותר. הוא ידע שזה מתחיל, הוא ידע שזה רק עניין של זמן ושהוא חייב לשתות. הוא ניסה להימנע מהתעלפות וכמו תמיד במצבים דומים נשך את שפתו התחתונה, הפעם כמעט עד זוב דם. לעצמו הוא שחזר סיפור ששמע פעם על מלח אמריקאי, סיפור על משמעת ומים.
אונית מלחמה אמריקאית טובעה על ידי טורפדו באוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה. לא היו הרבה ניצולים. רק עשרים ושניים מלחים שרדו את פיצוץ הגדול, קפצו לתוך סירת הצלה והצטופפו ביחד בתוכה. אחרי יומיים בשמש היוקדת, ללא צל כשהטמפרטורות גבוהות, רק אחד מתוכם נשאר בחיים.
כשחילצו אותו, שאלו אותו איך הוא שרד, יחיד מכולם. המלח סיפר שאחרי כמה שעות כולם התייבשו והתחילו לשתות מים מלוחים מהאוקיינוס. הוא היה היחיד שלא שתה.
 שאלו אות,ו איך יכול להיות שכולם שתו והוא לא. הוא ענה שהכול בגלל גברת ג'ונס שלא מרשה לשתות בשיעור.
 חשבו שהבחור השתגע ושאלו אותו, מי זו גברת ג'ונס, ועל איזה שיעור מדובר. התברר, שהוא למד בבית ספר בעיירה נידחת במערב התיכון, והגברת ג'ונס הייתה המורה שלו בכתה א'. היא למדה אותו משמעת מהי. היא לא הרשתה לשתות בשיעורים. בכל פעם שילד היה מבקש לשתות היא הייתה מחייבת אותו להישאר בכיתה ולא לצאת עד ההפסקה. באמצע האוקיינוס כשכולם שתו מי מלח, הוא חשב רק על דבר אחד, הוא חשב רק על גברת ג'ונס שלא מרשה לשתות עד סוף השיעור. ההרגלים שהוקנו לו בכתה א' הצילו אותו, כשהכול התמוטט סביבו במלחמה, מרחק אלפי קילומטרים מהבית ומהמורה.
הפלוגה נעצרה בשעה חמש אחר הצהריים בערך, בלי טיפת מים ועל סף אפיסת כוחות ליד חנות מכלת לבנונית קטנה בצד הכביש. החיילים דרשו מינון מפקד הפלוגה, לפרוץ את החנות ולקחת ממנה בקבוקי שתייה. בפלוגה פרץ ויכוח סוער.
חלק מהחיילים טענו שחיילים ישראלים, בעיקרון, לא פורצים לחנויות. חלק אחר טען, שמכיוון שהחטיבה מנותקת, אין מה לצפות להספקה של מים בטווח של ימים. חלק אחר טען, שאין כאן עניין של ערכים, יש כאן עניין של הישרדות, ולכן חייבים לקחת מים בכל דרך. מספר מפקדים חששו ממצב של מרד, פריצה לחנות בניגוד להנחיות ותוהו ובוהו שיגיע בוודאות בעקבות הפריצה הזו. החיילים הלכו והתקרבו לחנות, הדרישות מינון הפכו לצעקות והמצב כמעט שיצא מכלל שליטה.
ינון פנה לאהוד שעמד לידו והיה בעצמו על סף התייבשות ולחש על אוזנו. "נו אהוד, מה אתה אומר?"
אהוד, שכבר חשב על פתרון, דיבר בלחש גם הוא, הוא דיבר, כך שרק ינון יוכל לשמוע. היה חשוב לו שזה יראה כהתייעצות. היה חשוב מאוד, שההחלטה תראה כהחלטה של ינון, מפקד הפלוגה. היה חשוב, שהמנהיגות של ינון לא תשבר. היה חשוב מכל שהסמכות של ינון לא תפגע.
ינון הקשיב לו מספר שניות, הנהן בראשו בהסכמה, ושניהם צעדו יחד בהחלטיות לכיוון החנות.
ינון פקד על כולם להתרחק. "אנחנו לוקחים רק מה שהכרחי ורק כי אין ברירה". הוא אמר.
אהוד פרץ את החלון בעזרת כת הרובה ונכנס לתוך החנות.
הוא הוציא מים וחילק לסמלי המחלקות. כשנגמרו המים יצא מהחנות והשאיר שלושה חיילים לשמור על החלון הפרוץ.
כל אחד מהסמלים חילק מים לאנשיו, איש איש בתורו.
שני תושבים לבנונים שעמדו מהצד וראו את המחזה הזה מתרחש לנגד עיניהם, ניגשו אל אהוד.
"מיסטר" פנה אליו אחד מהם באנגלית "אני לא מאמין למה שראיתי. ראינו פה הרבה דברים. ראינו כאן לוחמים, חיות שאנסו את הנשים והבנות שלנו, ראינו כאן לוחמים כאלה ואחרים שוחטים אנשים בשביל השעון שלהם, שוחטים אנשים בגלל שהם לא מהצד שלהם. כמעט את כל התושבים הנוצרים בדאמור שחטו רק כי הם נוצרים. דבר כזה לא ראינו. לא ראינו פה אף פעם לוחמים צמאים, שמתווכחים שעה לפני שהם פורצים לחנות".
"כל הכבוד לך, אופיסר" אמר  השני ולחץ את ידו של אהוד. "כל הכבוד, אדוני".

(מתוך: שבילים, גיליון 6)

לַחְלוּחִית שֶׁל מֶלַח בִּשְׂפָתֶיךָ
וְרֵיחַ מַיִם בָּאֵזוֹב.
בַּחֲמִימוּת רַכָּה יֹדַע אוֹתְךָ הַסֶּלַע קַשְׁיוּתוֹ-
לַיְלָה לָבָן פָּרוּשׂ עָלֶיךָ.

כַּמָּה שָׁמַיִם רָקַע אֱלֹהַּ
וְאֹפֶל בָּהֶם נָתַן – אֳפָקִים אֳפָקִים.
כַּמָּה מַיִם לְךָ אֵל הִבְדִיל
וּסְלָעִים בָּהֶם נָתַן-רֹךְ קַשְׁיוּתָם בָּרוּחַ הַגָּבֹהַּ.

בָּרוּחַ בָּרַעַש וּבַדְּמָמָה
תִּשְׁמַע קוֹלוֹ.
בְּטַעַם הַמֶּלַח הַלָּח, בְּרֵיחַ הַמַּיִם –
אֱלֹהִים דוֹבֵר אֵלֶיךָ.

                    נורית שושני             יוני 1978

לְלֹא מוֹסְרוֹת הַזְּמַן לִשְׁמֹעַ
בְּאֵין גְּבוּלוֹת עִתִּים לִרְאוֹת
הָיִיתִי כְשִׁבֹּלֶת מִתְעַרְבֶּלֶת  בִּמְצוּלוֹת.
שֹׁרֶש וְקוֹנְכִית הָיִיתִי
וּסְנַפִּירוֹ שֶׁל  דָּג ,
בְּיָרֹק אָפֵל הִבְהַבְתִּי,
עוֹד זִיק אוֹר אֶחָד.

בְּחוּט שֶׁל מַחֲשָׁבָה
אֶל הָרָדוּד נִמְשַׁכְתִּי לַעֲלוֹת
מֵאָז,
נִגְזַר עָלַי לִשְׁמֹע,
נִגְזַר עָלַי לִרְאוֹת
וּבִישׁוּתִי כְלוּאָה צוֹוַחַת –
דִּמְמַת הַמְּצוּלוֹת.

                  נורית שושני      מאי  1978