חֶסֶד שֶׁאֵינוֹ מְצַפֶּה לִתְמוּרָה
אוֹ לְתַשְׁלוּם. אַתָּה חָלוּם.
חַיֶּיךָ לֹא לְךָ
אֵין הֵם אֶלָּא שָׂדֶה
מוֹדֶה לְבַסּוֹף הַמְּזֻקָּן מֵעֵבֶר לַדֶּלְפֵּק
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה.
זִמְזוּם אֲוִירוֹן עַצְלָנִי נָח
עַל קֶרַח כְּחוֹל עֵינָיו
כְּמוֹ עַל כַּר לִנְחִיתָה.
הַאִם זֶהוּ חֶסֶד עַכְשָׁו?
(מתוך: שבילים, גיליון 12)
לד"ר רחלי אברהם–איתן,
הפורשׂת עולם עתיר–צבעים
וצורה: לִבחור ולהשתנות
בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה בָּא מַלְאָךְ אֵלַי
וּדְמוּת לוֹ כַּזֹּהַב הַמַּבְהִיק
וְאָמַר אֵלַי בַּשָּׁמַיִם עַיִן
וּבָאָרֶץ כּוֹכָבִים.
וְשָׁנוּ הַמִּלִּים בְּטוּסָן מֵעָלַי כְּמִין
נֻסְחַת פְּלָאִים
בַּשָּׁמַיִם עַיִן וּבָאָרֶץ כּוֹכָבִים
וְאַטְלַנְטִיס עָלְתָה
כְּמוֹ מִתּוֹךְ שִׁכְחָה רְטֻבָּה
מְתֻקֶּנֶת וַעֲטֻיָּה
הוֹד אֱלֹהִים.
[singlepic id=404 w=100 h=75 float=right]
הבשורה המרה על פטירתה הפתאומית של פרופ' חנה יעוז–קסט, חוקרת הספרות ומייסדת כתב העת "פסיפס", יחד עם בעלה המשורר והעורך, איתמר יעוז קסט, הכתה את כולנו בתדהמה. חנה נפטרה ביום חמישי, כ"ד בניסן תשע"ד, וטקס ההלוויה נערך ביום שישי כ"ה בניסן, יומיים לפני יום השואה. אי אפשר שלא לשאול, האם מועד פטירתה מסמל דבר שנעלם מאתנו? שכן פרופ' חנה יעוז–קסט הייתה אחת מחוקרי השואה החשובים ביותר בימינו. חנה במחקריה נתנה את הדעת, בין היתר, למכלול יצירתו של בעלה המשורר, איתמר יעוז קסט יבדל"א, שחווה על בשרו את השואה בהיותו ילד ושרד את התופת של מחנה ברגן–בלזן. חנה שימשה לו עמוד תווך, בייחוד בימים הקשים לקראת יום השואה שעבורו הוא יום קשה במיוחד.
פרופ' חנה יעוז-קסט שימשה עמוד תווך גם לנו המשוררים, הסופרים וחוקרי הספרות. היא הייתה דמות מרכזית בעולמה של ספרות. יחד עם בעלה המשורר איתמר יעוז–קסט, ייסדה את הוצאת עקד. זכיתי שספר שיריי השני "קרן עין כחולה" (2000) יצא לאור בהוצאה זו וכן ספר המחקר שלי "כאב השורשים הכפולים" (2008) ולהשתתפותם הפעילה של חנה ואיתמר באירועים ספרותיים שנערכו לכבוד ספריי והן באירועים ספרותיים רבים אחרים. קשה לדבר על חנה בנפרד מאיתמר גם בבואי להיפרד ממנה, שכן חנה ואיתמר הופיעו תמיד בציבור יחדיו כגוף אחד. יחד פעלו וקידמו את השירה הן בכתב העת "פסיפס", הן בהוצאה לאור והן באירועי הספרות הרבים בהם השתתפו.
לזכותה של פרופ' חנה יעוז–קסט נזקפים מפעלים מחקריים ספרותיים חשובים הקשורים לספרות השואה לתיעוד ספרות זו ולהוראת השואה, כגון: הקמת מרכז 'סאל ואן גלדר' להוראת השואה, במסגרתו מיזם חשוב להנחלת ספרות השואה באמצעות מולטימדיה ליצירתם הספרותית של משוררים וסופרים ניצולי שואה ובני הדור השני לניצולים, ספריה על ספרות השואה וספרי העזר ומאמרי העזר הרבים להוראת ספרות השואה, בהם נעזרתי כמורה לספרות בתיכון ולימים כחוקרת ספרות ובפרט כחוקרת יצירתו הספרותית של המשורר, איתמר יעוז–קסט.
הפרידה קשה מנשוא הן מהפן האישי כי חנה גילתה מעורבות בחיי המשוררים והחוקרים שהיו במחיצתה. חנה שפעה חום, ידידות, אכפתיות, אחריות לסובבים אותה. שפחתכם הנאמנה זכתה ליחס ידידותי, מעודד, מפרגן מראשית דרכי כמשוררת ובהמשך כחוקרת ספרות, שחקרה, בין היתר, גם את שירתו של המשורר איתמר יעוז–קסט. אהבתי את הגישה הישירה שלה, את הדעתנות, את חשיבתה ובינתה וגם את עצותיה הנבונות. היה לי מוזר להיכנס לביתה ולא לראות אותה, ולא לשמוע אותה. על אף שחוויתי מוות סביבי ופרידות מיקירים לי, הנפש המנוסה כביכול, במכאובים שכאלו, מתקשה לעכל את ה"אין" ובפרט "אין" מאשה שמילאה בנוכחותה עולם שלם. אני נפרדת ממנה ביגון רב ובשיר שבחרתי מתוך ספר ה"אוסף 1956-2001" של איתמר "לאחר נסיעתך":
בַּלַּיְלָה הַזֶּה הָעוֹבֵר לְאַט
לְלֹא דְּמוּת וּלְלֹא צֶלֶם הַדְּמוּת – לְמִי אֶפְשָׁר לְצַפּוֹת כִּי יָבוֹא
וְיָד יִשְׁלַח לְהַדְלִיק אֶת הַשִּׂמְחָה בַּבַּיִת
כְּשֵׁם שֶׁמַּדְלִיקִים מְנוֹרָה;
נְסִיעָתֵךְ
הוֹתִירָה לִי אֶת הַלַּיְלָה לְלֹא רֵאשִׁית וּלְלֹא אַחֲרִית
וְאוּלָם גַּם מַלְאָךְ–הַמָּוֶת עָשׂוּי מֵהֶעְדֵּר הַנִּמְצָאִים,
עָשׂוּי בַּיִת רִיק מֵאָדָם;
אִם כֵּן, מָה אִם בְּלַיְלָה כָּזֶה
יֶאֱרֹב לִי הַמַּשְׁחִית בֵּין הַחֲפָצִים, וַאֲנִי לְבַדִּי,
וְאֵין מִי שֶׁיֶּאֱסֹר
וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר לִי דָּבָר
הספר ניתן לרכישה בהנחה דרך האתר של הוצאת הקיבוץ המאוחד
בקישור: http://www.kibutz-poalim.co.il/The_Cob_Doll?bsp=12700
עצרתי את היום
עָצַרְתִּי אֶת הַיּוֹם
לְעַכֵּל אֶת עֲלִילוֹת הַזְּמָן.
גַּם הָרוּחַ עָצַר אֶת
רִיצַת הָעֵצִים שֶׁהִתְאַבְּנוּ
כְּלֵב קָשֶׁה, מְסָרֵב לְהַאֲמִין
שֶׁקָּרָה – – –
מְלַקֶּטֶת מִלִּים שֶׁהִתְפַּזְּרוּ בִּי
חֲלָלִים חֲלָלִים
מְנַסָּה לִבְנוֹת מֵהֶם שִׁיר
שֶׁיְּבַטֵּא אֶת הַשְּׁבָרִים
יַאַסְפֵנִי מִבֵּינֵיהֶם.
צִפּוֹר מְצַוַּחַת מִבֵּין הֲרִיסוֹתַי.
בובת האשבול – ספר השירים השמיני של רחלי אברהם–איתן, נולד לאחר הפרידה הקשה מאחותה ברוריה ממחלת הסרטן. הספר כולל חמישה שערים: "בובת האשבול", "לזכרם", "סטינו מעץ הדעת", "חצי עולם" ו"בתלמי יצירה". בספר 110 שירים ואחרית דבר מאת פרופסור הלל ברזל, שניתח את השירים במבט כולל ובהתבוננות בשירים נבחרים. הציטוט שלהלן מתמקד בספר בובת האשבול:
"ספר השירים שלפנינו הוא דוגמה טובה לפריצת דרך, מתוך שליטה באופני מבע מרובים, תוך הקשבה דרוכה לכל מה שהמסורת עשויה להעניק…
מוצאים בשירתה עולם ישן, המנחיל מורשת מצוינת משירת תימן ופיוטי קודש, לצד עולם מודרני בעמידה על כתפי ענקים ועמם פוסט-מודרניזם, המתיר פריצוֹת דרך אישיות לחלוטין ומקוריוּת מפתיעה. החיבור בין ז'אנר לז'אנר בשירתה הוא מתוך חירות ובחירה. עבר, הווה ועתיד הגנוזים באותיות י ה ו ה נוכחים בשירה בזרימה מתמדת. הלשון עשירה ומורכבת מכל רובדי השפה: הלשון התנ"כית באווירת קדומים ביחד עם שפת המודרנה והפוסט-מודרנה, במונחים של תקשורת אלקטרונית ובמערבל, המערבל את כל הרבדים במעשה השיר, במעמדו המוחשי ובסמליותו.
כל החיבורים מצויים בתנופה מתמדת של חידוש, של מסע והסתערות על נופי נפש ומסעות מתפעמים לנופי מראות מן הטבע… נדבך על גבי נדבך, ספר השירים בובת האשבול, שנוסף לבוקר ירוק (1997), קרן עין כחולה (2000), נופי הבית (2003), מעלית אל הים (2005), מחזור אור שיר ואישה (2009), סימפוניית אביב (2011), להעיר את האנזימים (2011) – ספריה הקודמים של המשוררת – בתוספות פואטיות פרי מחקר ולימוד מתמשכים; פואטיקה ושירה בהעשרה הדדית ובחדשנות. לפנינו מפעל פיוטי ססגוני, רב-כיוונים, המבטיח המשך בתמורה וברציפות."
בִּשְׁאִיפָה אֶל צַמֶּרֶת,
שָׁרָשַׁי חֲשׂוּפִים וַחֲזָקִים,
נְטוּעִים בַּאֲדָמָה רַכָּה וְשׁוֹמֶרֶת,
בּוֹלְטִים כִּוְרִידִים וַעֲמֻקִּים.
בַּחַרַכֵּי הַגֶּזַע צִפֳּרִים חוֹסוֹת,
הֶעָלִים נָשְׁרוּ, הָעֲנָפִים יְבֵשִׁים,
לֹא דֻּשַּׁן דַּיוֹ כְּדֵי לְכַסּוֹת,
לַעֲטֹף בְּיָרֹק רְגָעִים קָשִׁים.
בְּלֵב-חֹרֶשׁ עֵצִים יְרֻקִּים
שׂוֹרֵד גַּם קַיִץ גַּם חֹרֶף,
בְּעֵת סְעָרָה עֲנָפִים נֶאֱנָקִים,
וְהָעֵץ חָזָק, קְשֵׁה עֹרֶף.
שׂוֹרֵד שִׁגְרָה מְעַיֶּפֶת,
כְּשֶׁבָּאֹפֶק קֶרֶן חַמָּה מוּאֶרֶת,
יָמִים קוֹדְרִים מְלַטֶּפֶת
מַמְרִיצָה אֶל צַמֶּרֶת.
השכל הישר פועל בתחום הסביר, האפשרי, ה"הגיוני" ולכן על-פי השכל הישר החיים אינם מבוססים על נסים, אלא על התרחשויות לוגיות ורציונליות. אך אלברט איינשטיין אמר כי "דמיון חשוב יותר מידע". בעברית המילה "מציאות" נגזרת מאותו השורש של המילה "להמציא"; דהיינו: כל אדם ממציא את המציאות שלו. מקורם של "הנסים" בדמיונו ובכוח נחישותו. המציאות אינה מתפתחת בקו לינארי, אלא כוללת קפיצות קוונטיות,נסיגות, פיתולים, חלונות הזדמנות שנפתחים לזמן קצר. גם הובלת המדינה והחברה היא שילוב של עבודה מקצוענית, מעמיקה, מבוססת על ההגיון הישר, על עובדות, אך יחד עם זאת מעוגנת באמונה בייעוד ובחזון: "באין חזון יפרע עם" (משלי כ"ט, יח). מגוון מרתק של יצירות נאספו בגיליון זה מהיבטים אישיים ומהיבטים קולקטיביים וחוללו את נס הפקת הגיליון האחד-עשר "נס ואמונה".
"כל חוברת חדשה היא בבחינת 'נס'
אנו שמחים שעולה בידינו לחולל את הנס הזה של הפקת גליונות "שבילים וליצור יש מאין באמצעות מגוון היצירות של ששים ואחד המשתתפים במדורי השירה, הסיפור, האמנות, התרגום, העיון וההגות.
