בית הסופר מודיעין והסביבה
  • אודות
  • אירועים ומפגשים
  • שבילים
    • שבילים 31 – הנצחה ונצחון הרוח
    • גליון 30 – בית אל-בית ותת-בית
    • גליון 29 – קנא קנאתי
    • גיליון 28 – קץ, קיץ ויקיצה
    • גיליון 27 – תבל ומלואה – ערים וארצות
    • גיליון 26 – חבלי הורות
    • גיליון 25 – זרימה התפשטות וקורונה
    • גיליון 24 – חריגה
    • גיליון 23 – מאויב לאוהב
    • גיליון 22 – ציוני דרך
    • גיליון 21 – מדיה, מדיום ותקשורת
    • גיליון 20 – אדם וחיה
    • גיליון 19 – אשת חיל
    • גיליון 18 – גוף ונפש
    • גיליון 17 – אדריכלות ויצירה
    • גיליון 16 – קולות וצלילים
    • גיליון 15 – זיכרון
    • גיליון 14 – מיתוסים ואגדות
    • גיליון 13 – הבית בצל המלחמה
    • גיליון 12 – חלום ומציאות
    • גיליון 11 – נס ואמונה
    • גיליון 10 – זמן
    • גיליון 9 – עץ השדה
    • גליון 8 – שבילי מחאה
    • גיליון 7 – שבילי משפחה
    • גיליון 6 – שבילי מים
    • גליון 5 – שבילי נשים
    • גליון 4 – שבילי רב תרבותיות
    • גליון 3 – שבילי מקום
    • גליון 2 – שבילי אורות
    • גליון 1 – שבילי קולות
  • כתבות ומאמרים
    • מאמרים על שבילים
    • מן העתונות
    • שבילים ספרותיים
  • קולות קוראים
    • קול קורא לגיליון 32 – אנתולוגיה בנושא "צמיחה"
    • קול קורא לגיליון 31 – קנֹא קנאתי
    • קול קורא להשתתפות בתערוכת "בשבילי הבית"
    • קול קורא לגיליון 30 – תת-בית ואל-בית.
    • קול קורא לגיליון 29 של שבילים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי"
    • קול קורא לגיליון 28 – "קֵץ, קַיִץ וִיקִיצָה"
    • קול קורא לגיליון 27 – ערים וארצות
    • קול קורא לגיליון 26 – הורות בעתות משבר
    • קול קורא לגיליון 25 של שבילים
    • קול קורא לפרסום יצירות אמנות וספרות בגיליון מספר 24 של כתב העת שבילים
    • קול קורא לגיליון 23 של שבילים: "מאויב לאוהב"
    • קול קורא ליצירות בנושא: ציוני דרך לגיליון 22
    • קול קורא לגיליון 21 של שבילים – מדיה, מדיום ותקשורת
    • קול קורא – שבילים, גיליון 20 – אדם וחיה. עורך-אורח – דר' דן אלבו
  • גלריה
  • צור קשר
  • אודות
  • אירועים ומפגשים
  • שבילים
    • שבילים 31 – הנצחה ונצחון הרוח
    • גליון 30 – בית אל-בית ותת-בית
    • גליון 29 – קנא קנאתי
    • גיליון 28 – קץ, קיץ ויקיצה
    • גיליון 27 – תבל ומלואה – ערים וארצות
    • גיליון 26 – חבלי הורות
    • גיליון 25 – זרימה התפשטות וקורונה
    • גיליון 24 – חריגה
    • גיליון 23 – מאויב לאוהב
    • גיליון 22 – ציוני דרך
    • גיליון 21 – מדיה, מדיום ותקשורת
    • גיליון 20 – אדם וחיה
    • גיליון 19 – אשת חיל
    • גיליון 18 – גוף ונפש
    • גיליון 17 – אדריכלות ויצירה
    • גיליון 16 – קולות וצלילים
    • גיליון 15 – זיכרון
    • גיליון 14 – מיתוסים ואגדות
    • גיליון 13 – הבית בצל המלחמה
    • גיליון 12 – חלום ומציאות
    • גיליון 11 – נס ואמונה
    • גיליון 10 – זמן
    • גיליון 9 – עץ השדה
    • גליון 8 – שבילי מחאה
    • גיליון 7 – שבילי משפחה
    • גיליון 6 – שבילי מים
    • גליון 5 – שבילי נשים
    • גליון 4 – שבילי רב תרבותיות
    • גליון 3 – שבילי מקום
    • גליון 2 – שבילי אורות
    • גליון 1 – שבילי קולות
  • כתבות ומאמרים
    • מאמרים על שבילים
    • מן העתונות
    • שבילים ספרותיים
  • קולות קוראים
    • קול קורא לגיליון 32 – אנתולוגיה בנושא "צמיחה"
    • קול קורא לגיליון 31 – קנֹא קנאתי
    • קול קורא להשתתפות בתערוכת "בשבילי הבית"
    • קול קורא לגיליון 30 – תת-בית ואל-בית.
    • קול קורא לגיליון 29 של שבילים: "קַנֹּא קִנֵּאתִי"
    • קול קורא לגיליון 28 – "קֵץ, קַיִץ וִיקִיצָה"
    • קול קורא לגיליון 27 – ערים וארצות
    • קול קורא לגיליון 26 – הורות בעתות משבר
    • קול קורא לגיליון 25 של שבילים
    • קול קורא לפרסום יצירות אמנות וספרות בגיליון מספר 24 של כתב העת שבילים
    • קול קורא לגיליון 23 של שבילים: "מאויב לאוהב"
    • קול קורא ליצירות בנושא: ציוני דרך לגיליון 22
    • קול קורא לגיליון 21 של שבילים – מדיה, מדיום ותקשורת
    • קול קורא – שבילים, גיליון 20 – אדם וחיה. עורך-אורח – דר' דן אלבו
  • גלריה
  • צור קשר
ראשי » מאמרים של: meira (עמוד 14)

מאמרים של: meira

אור הגדול

מאת ד"ר אביטל איבט לוי

השעה 9.00 בבוקר. נורית דוחפת את דלת הכניסה למחלקת העור בקומה 5 בבית החולים הדסה עין כרם. זה שלושה שבועות היא שוכבת בחדר גדול שהיא חולקת עם חולת פסוריאזיס. רק השם מעלה בה חלחלה. בחדר המרווח מרפסת גדולה, הצופה על נוף מדכא של קירות האגף הפנימי. ריח חריף של אקונומיקה שולט על ריחות הכאב, המגוונים בצבעם, בצורתם ובעוצמתם. החדר נושא על דלתו את המספר 1. כל פעם שפותחים או סוגרים את הדלת, המספר מסתובב על הבורג שלו, ונראה שאף הוא איבד את זהותו בעולם הסוריאליסטי ההזוי הזה.

נורית הגיעה לכאן עקב אלרגיה קשה ובלתי מזוהה. גירודים בכל גופה לא הרפו ממנה מאז העתיקה את מקום מגוריה לאזור כפרי ביער בן שמן. היא רק סובלת, ואיש אינו יודע איך לגמלה מייסוריה. ד"ר סגל, רופא בכיר במחלקה, הגה טיפול נועז שאמור לעזור בזיהוי מחלתה: הזרקה מסיבית וחד-פעמית של קורטיזון במטרה לזעזע את גופה ולגרום לו לגלות את סוד ההתלקחות האדירה והפתאומית שלו. כך חשב הדוקטור וכך עשה, ובזה גזר את דינה של נורית.

לנורית ובני משפחתה אין מושג על מטרות טיפול האקסטרים הזה. הלוא קורטיזון לא נפסק אף פעם בבת אחת, בוודאי לא בברוטליות כזאת. כולם יודעים שתהליך הגמילה ממנו הוא תהליך ארוך במיוחד, לא זבנג וגמרנו. למרות זאת יש שתיקה מקיר לקיר. אין התייחסות מינימלית לאדם החולה. יש אך ורק התייחסות למחלה – לדעת את מקורה, עוצמתה, אפיונה. נקודה. החולה הוא קורבן, שפן ניסיון, המספק לרפואה רודנית וחודרנית את גופו, בהעדר אישיותו, נשמתו, רגישותו.

ד"ר סגל מגיע. נורית מושיטה לו באמון בלתי מעורער את ידה השמאלית לקבלת הזריקה הגורלית. על פניה חיוך מתוק. הנוזל חודר לווריד, וידה מיד מתנפחת ומשלשת את נפחה. לא כואב עדיין. נדהמת מתגובת גופה, אבל עדיין מאמינה, היא שואלת את המזריק.

– ד"ר, זה בסדר?

– אל דאגה, ממלמל הרופא, אבל הבעת הפאניקה אומרת משהו אחר לגמרי.

נורית מבינה ברגע זה שמשהו השתבש, אבל משום מה היא מסתפקת במסר הלאקוני של הרופא. מסובבת את עצמה לכיוון חלון המרפסת ונרדמת מייד.

השעה 22.00. בחוץ חושך מוחלט. אסתר חולת הפסוריאזיס משוחחת בקולי קולות עם דויד, חולה מחדר אחר. גם הוא התאשפז לפני כשבועיים בשל אלרגיה קשה. דויד מפורסם בארץ. הוא מנחה תוכנית טלוויזיה אודות סודות הרכב. מבטאו האמריקאי הכבד כבש מייד את הצופים הישראלים. אבל לא רק המבטא הביא לו תהילה. אישיותו המקסימה וההומור המיוחד שלו תרמו רבות לפרסומו.

נורית מתחילה לדאוג. היא חשה זרמים מוזרים בכל גופה. היא מנסה לבקש קצת שקט משכנתה לחדר, אבל שום צליל אינו יוצא מפיה. איש אינו שומע אותה. היא מסובבת את ראשה שמאלה וימינה, מנסה להתרומם ללא הצלחה. ניסיונותיה למשוך את תשומת לבה של אסתר כושלים. מיואשת וחסרת כוחות היא מרגישה שכוח חיצוני מושך אותה כלפי מעלה.

פתאום אור ענק לבן זהוב מכסה את הקיר מול מיטתה. מתוך האור מופיע על הקיר שביל מלא באנשים הלבושים כולם בלבן. מוקסמת, נורית עונה בשמחה להזמנתם להצטרף אליהם. רוגע ואושר מציפים אותה. היא מרגישה שגופה משאיר את קליפתו העלובה בתוך המיטה, כשהיא עצמה מרחפת בקלילות מעליו. חיוך מתוק מאיר את פניה השלוות. אין סבל יותר, אין כאב. הכול נעים, כל כולה במקום מבטחים. עוד רגע קט והיא מוצאת את מקומה בשיירת הדמויות בלבן… הנה היא נפרדת.

ברגע זה בדיוק צלילים צורמים מפריעים לה לסיים את מסעה לעבר השביל המואר. חצי מעולפת, היא שומעת קטעי דיבור ברקע סביבה.

– זה התקף לב. זהירות, היא נושמת. הישארי מתוקה, הישארי מתוקה. תחזיקי עוד קצת.

ד"ר עמנואל, ידיד משפחתה של נורית, מרחיק את כולם ממיטתה. החומר שהוא מזריק בזריזות ומיומנות חודר במהירות לדמה.

הגוף והנפש מתברגים שוב זה לזו.

נורית שאחרי חוויית המוות הקליני היא לא נורית שלפניו. 26 שנה מאז, וכל יום אין מאושרת ממנה, אין בטוחה ממנה, אין מציאותית ממנה. חיונית וחייכנית, היא משרה סביבה פרופורציות לאירועים השונים של היום-יום של החיים. כל יום בשבילה זו יצירת מופת חדשה, חלקת אלוהים הפרטית שלה. שום דבר אינו גדול עליה, מלבד היא עצמה.

מאת ד"ר אביטל איבט לוי, מתוך: שבילים, גיליון 14 – מיתוסים ואגדות, עמ' 82.

קרא עוד ←

ישראלית -שיר מאת אלה בנאי

%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%9a-%d7%aa%d7%a2%d7%a8%d7%95%d7%9b%d7%aa-%d7%a9%d7%91%d7%99%d7%9c%d7%99-%d7%90%d7%92%d7%93%d7%94-%d7%95%d7%9e%d7%99%d7%aa%d7%95%d7%a1

קרא עוד ←

רחל רון – זוהר – מתוך שבילים גיליון 14

קרא עוד ←

סיפור הנצחון

ריקוד הניצחון

שעון הקיר הפסיק לתקתק. לבד בחושך מוחלט במרכז הרחבה הוא רוקד את ריקוד הניצחון. איש לא ידע למה החליט שזה הזמן והמקום לקום מכיסא הגלגלים ולרקוד את ריקודו. מכל מקום, כשעלה השחר על רחבת הריקודים, נותר רק כיסא הגלגלים שלו במרכזה, ואיתמר נעלם ואיננו.

בשנות השלושים המוקדמות לחייו הזיקנה באה לביקור ונשארה. היה חוזר לביתו עם אופניו, עייף מעבודתו המשרדית באגף ש.ע.ל – שירות עזרה לתושב – מכין כוס תה עם לימון ויושב ליד החלון דמוי הצוהר, מביט על עוברי האורח ברחוב שמתחת לביתו. בעצם ישיבתו כאילו אמר, אני מפנה עבורם חלק מהמקום שתפסתי במרחב ובזמן. עיסוקיי המגוונים תמו, שיחיו הם את חייהם.

ביתו קיבל בהדרגה את הרגליו החדשים: כותלי הקירות גידלו קורי עכביש, כוס התה שמונחת לידו על שולחן האירוח מיאנה להתקרר, העיתון היומי תפס את מקומו בסל העיתונים הגדוש מבלי שהיה בו שימוש; הידיעות וההתרחשויות בו לא עניינו אותו כלל.

הרגל נוסף שאימץ – החלפת אופניו לכיסא גלגלים, וכך היה באפשרותו לעצור ולנוח היכן שרצה. לעבודתו המשיך להגיע בעזרתו, ואף לאירועים משפחתיים שעליהם לא ויתר. במפגשים אלה היתה לו הזדמנות להמליץ, לכל מי ששאל לשלומו ולפשר כיסא הגלגלים שאליו היה מרותק מרצונו, לקחת כמותו פסק זמן, לעצור ולו לרגע את מהלך חייו – עד כדי כך, שברצונו יעמוד מלכת שעון הקיר.

פתיתים

לפנות ערב, הוצאתי את החתול מהשק והוא ילל ושרט את פני. כפוי טובה.

מדמם וחבול כשלתי אל זוגתי שהכינה פתיתים ברוטב במטבח. התקרבתי ומשכתי בשולי שמלתה. בהתחלה ניסתה לסלק אותי כאילו הייתי זבוב טורדני, אך משהבחינה בפצעי: נגבה את פני, קרבה את כף התבשיל אל שפתי וערסלה אותי בידיה.

ליקקתי את ידה. ולא יללות שבר ולא כפיות טובה, רק גרגור חתולי נשמע.

(מתוך: שבילים, גיליון 14, עמ' 96)

קרא עוד ←

כתם חברי החדש – ספר ילדים מאת יפה ארפה

תמר תחגוג את יום הולדתה השביעי בעוד מספר שבועות  והיא מאוד רוצה לקבל מתנה מיוחדת – גור כלבים. בדרכים שונות מנסה תמר לרמוז ולאותת לסביבתה על רצונה המיוחד אך מרגישה שהסביבה אטומה לרמזיה. הפתעתה רבה מאוד כשהיא מקבלת לבסוף ביום הולדתה מתנה מסבא וסבתא גור כלבים עטור כתמים. במהלך מספר ימים לומדת תמר מסבא האוהב מה הדברים הבסיסיים שצריך לעשות בטיפול בכלבלב.

הספר מציג את התרומה הגדולה שיש לילד בקשר  ובאחריות בגידול חיית מחומד לצד הקשיים והאתגרים שהם חלק בלתי נפרד מחוויה זו.
המוטיבים המרכזיים בספר "כתם חברי החדש " מתמקדים בקשר סבאות ונכדה, מידע סיפורי על צרכי כלבלב ועידוד הבעה בכתב באמצעות כתיבת יומן אישי .
הספר נכתב לאחר שהמחברת חיפשה רבות בשוק הספרים המקומי ספר הדרכה מותאם לילדים – כיצד לטפל בגור כלבים ולא מצאה.

בסוף הספר מחכה לכם הפתעה.

הספר מופץ באופן עצמאי ע"י המחברת, יפה ארפה, במחיר של 40 ₪.

0506285283

קרא עוד ←

שבילי אגדה ומיתוס – מחוה לסופר בעירו 10.6.15

שבילי אגדה ומיתוס – מחוה לסופר בעירו 10.6.15

קרא עוד ←

ליליה / יחזקאל נפשי

גְּבוֹהָה וְיָפָה לִילִיָה,

כְּמוֹ עֶרֶב  נִמְעַד,

כְּמוֹ שְׁבִילִים מְצֹעָפִים.

הָיִיתִי מְבַקֵּשׁ לִכְתֹּב אֶת

שְׁמֵךְ בַּחֲצֵרוֹת לִילִיָה,

לְלַקֵּט לָךְ אֶת הַשַּׁחַר הַנּוּגֶה

וּפִרְחֵי הַעֶרֶב.

אֲבָל (לִילִיָה) מָה אֶעֱשֶׂה

וַאֲנִי אָדָם קָטָן, יְלוּד אִשָּׁה,

הַשָּׁב לַקִּבּוּץ מִדֵּי עֶרֶב

וְהַמַּאֲכֶלֶת עַל צַוָּארַי.

(מתוך:  שבילים, גיליון 13, עמ' 16)

קרא עוד ←

"אישה מאפגניסטאן – החיים נצרבו בפניה" מאת ד"ר הנריק רוסטוביץ

afghan-woman

קרא עוד ←

הבית עם התריסים הירוקים / אביעד בן יצחק

בקיץ 1982 הכיתור על ביירות היה בעיצומו, ובערב ההתרחשות נועדה להתבצע אחת ה"זחילות" הגדולות לעבר העיר הנצורה והמופגזת. "זחילה" היה שם קוד להשתלטות על חלק נוסף מהעיר והידוק נוסף של המצור.

נסענו כל הפלוגה בשלושה אוטובוסים מיושנים של אגד. כשהתקרבנו אל העיר כבר שררה חשכה מוחלטת. בערך עשרה קילומטר לפני העיר מישהו במחסום מאולתר עצר את האוטובוסים שלנו.

"לכבות את האורות", הוא צעק. רק לאחר שאחרון האורות כובה, הוא התיר לנו להמשיך בדרכנו.

כביש החוף הלבנוני היה ריק ממכוניות אזרחיות וחשוך שלא כרגיל בשעה הזו. נהג האוטובוס לא ראה כלום, ואני עמדתי לידו וניסיתי לכוון אותו. בנסיעה אטית חלפנו על פני טנקים, נגמ"שים, תותחים, דחפורים ועוד כלים מסוגים שונים, כולם מוכנים לתנועה ומסודרים בשיירה ארוכה, שכמוה ראיתי רק בימים הראשונים של המלחמה. לאחר מספר קילומטרים עקפו האוטובוסים שלנו את השיירה והגיעו למקום הקדמי ביותר שבו שלט צה"ל: פאתי ביירות.

ירדתי מהאוטובוס בהרגשה כבדה. את החיילים שלי לא הכרתי. הם הגיעו לקורס רק שלושה ימים קודם לכן, ובקושי הספקנו להתחיל לאמן אותם. על האימונים שעברו בטירונות לא סמכנו כל כך. אף את השטח לא הכרתי. ראיתי תצלום אוויר של האזור למשך מספר דקות, בערך שעה לפני הכניסה ללבנון, וזכרתי את התמונה באופן כללי ביותר. התפללתי שלא יקרה כלום. לא ידעתי איך החיילים יגיבו אם יקרה משהו, ולא התחשק לי לבחון את הנושא הזה דווקא עכשיו, כשהמוכנות כל כך מוטלת בספק.

הלכנו כמאה חיילים בטור ארוך ושקט. הרוב בוודאי הרגישו כמוני. מימיני הופיעו צלליות חשוכות של בניינים גדולים. זיהיתי את האוניברסיטה של ביירות לפי התצ"א. לפחות אני מזהה משהו, חשבתי לעצמי. חיילים מגדוד ההנדסה עמדו דוממים ליד הכלים שלהם וחייכו אלינו חיוכים מאובקים ומותשים. עברנו ליד נגמ"ש שרוף. גם בחושך זיהיתי את צורת הגלגלים והסימנים הצה"ליים.

עברה עוד כמחצית השעה של הליכה בחושך מוחלט, בדרך חולית. לא ראיתי דבר מימיני ומשמאלי. נעצרנו לבסוף בפתח בניין בשכונת מגורים. "זה המוצב שלך", אמר לי מפקד הפלוגה והמשיך בדרכו. היו לו עוד שני מוצבים לתפוס.

חיכה לי קצין מהצנחנים, מחזור מעלי בבה"ד 1. "חמישים מטר ממך לכיוון מזרח זה האזור של המחבלים. הבית עם התריסים הירוקים, זה כבר השטח שלהם", הצביע לעבר גוש שחור. "השטח שלהם זה בורג' אל ברג'נה. תעשה היכרות: אביעד – בורג' אל ברג'נה; בורג' אל ברג'נה – אביעד. נעים מאוד, אתם יכולים ללחוץ ידיים ולהתחבר. מחנה פליטים, כמה עשרות אלפי פלשתינאים, לא כולם חובבי ציון. כמה אלפי מחבלים, לא כולם עם רגשות ציוניים עמוקים. אתמול בלילה יצא מחבל חמוש מהמרתף של הבית שלנו. למזלי אני שלפתי ראשון. תיזהר". לחצנו ידיים, והוא מיהר למחלקה שלו. ידעתי בגדול מה חלקו ב"זחילה" הקרובה. אני חושב שאמרתי לו, "תיזהר גם אתה".

התמקמנו ב"מוצב", דירה בקומה שתיים בבניין בן שבע קומות. עמדות על המרפסות, מדופנות בכמה שקי חול שקיבלנו בירושה מהצנחנים. ארגַנו שמירה, ומי שהיה פנוי ניסה להניח את הראש ולישון.

בחצות, בדיוק על הדקה, פגעה הפצצה הראשונה של המחבלים בדירה שבה ישנו. טנק מלמטה ירה בחזרה שני פגזים והרעיד את כל שבע הקומות של הבניין. ממש באותו זמן התחילה ההרעשה הכבדה. לפי הקולות ידענו שה"זחילה" התחילה. קולות הקרב היו קרובים ונשמעו היטב. מאותו זמן ובמשך כמה ימים האש סביב כמעט שלא פסקה. מסתבר שהיינו בדיוק בלב המהומה. צה"ל והמחבלים בביירות ניהלו חילופי אש בתותחים ורקטות, כשאנחנו ממש מתחת. בהתחלה התרגשנו מהשריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל ראשינו, אבל אחר כך פשוט התרגלנו. השריקות התנגנו להן ברקע, ואנו אכלנו ואף ישנו אתן, ובעצם עשינו הכול.

"הצגת חצות", כך כינינו את הסצנה הראשונה. מכאן ואילך אלה היו "הצגות החצות" המקומיות שלנו. כמעט בכל לילה מחבל זה או אחר התקרב וירה לעברנו. אנחנו השבנו יריות וחוזר חלילה. לעתים התרחשה "ההצגה" בשעות שונות ומשונות במשך היממה, אבל הכינוי שניתן לה בפעם הראשונה נצמד אליה לאורך כל הדרך.

לא ידעתי מה העלה את חמתו של המפקד, אולי היו אלה השריקות הבלתי פוסקות של הפגזים מעל הראש, ואולי העובדה שאחד מנסיונות הפגיעה בנו התרחש באור יום מלא. שתי דמויות במדים, עם תעוזה לא קטנה, קפצו להן מאחורי הבית עם התריסים הירוקים וירו לעברנו ירי די מדויק. מכל מקום, הפקודה שקיבלתי הייתה קצרה וברורה: "המרחק בינינו לבינם קצר מדי. נקה לי כאן קצת את הסביבה. תוריד את הבית עם התריסים הירוקים. עד הערב סיימת. סוף".

לקחתי אתי את דודי סגני ועוד עשרה חיילים. התקדמנו בזהירות ובמהירות, משתדלים להישאר כמה שפחות בשטח הפתוח. בדרך חשבתי על ההפתעות שהכנתי לאלו שינסו להגיע אלי, וחששתי ממה שהם הכינו לי. הגענו אל הבית עם התריסים הירוקים. דודי בדק מימין, ואני פניתי שמאלה אל הדלת. הבית היה נטוש ופתוח לרווחה. בדקתי היטב. בבית לא הייתה נפש חיה. התחלתי להתארגן לפיצוץ הבית.

דודי הגיע וקרא לי, "אתה חייב לראות משהו". יצאנו בזהירות, חוששים ממלכוד, ממוקש, מצלף ומהשד יודע מה. על גב הבית עם התריסים הירוקים נשענה לה בקתה קטנה, מוזנחת ומטה ליפול. דודי פתח את הדלת ונכנסנו. דרך צוהר קטן נכנס מעט אור. ערבי זקן לבוש גלימה מטונפת ישב ליד שולחן עלוב ובהה בנו בעיניים לבנות, סומא באפלה. אישה זקנה לבושה בלויי סחבות האכילה אותו דייסה. בפינה על הרצפה המלוכלכת עמדה פתילייה ועליה תבשיל. ריח התבשיל חדר לאפי יחד עם הריח המעופש והטחוב של הבקתה.

דודי משך אותי החוצה ותפס בידי: "ברור לך מה יקרה לבקתה הזו, אם תפיל את הבית עם התריסים הירוקים?"

"ברור כשמש", אמרתי, ושנאתי את כל מי שהכניס אותי למצב הזה. קיללתי בלבי את המלחמה ואבות אבותיה. קיללתי את המחבלים הפלשתינאים, שלא סופרים את בני עמם ואת אמהותיהם עשרה דורות לאחור לפחות. נדמה לי שמופע הקללות שהתנגן בלבי נמשך דקות ארוכות. מפי לא הוצאתי מילה.

דודי התחיל לאבד סבלנות: "אז מה עושים?" הוא הביט בי וידו אחזה בזרועי. אני כנראה כבר מיציתי את רפרטואר הקללות. הוא הסתכל על הבקתה, חזר והביט לי בעיניים וחייך: "הו, למבט המוכר הזה חיכיתי".

*

הקיץ הלבנוני הלוהט והמהביל החליף פנים, וחורף קר וזועף הצליף מטחים של גשם, מתנפל בשצף קצף על סיור היום שלנו בפאתי ביירות. רטובים וקפואים מצאנו מסתור בבית נטוש. עליתי עם דודי לקומה השנייה. בדרך הוא סינן איזו קללה ובשקט, כדי שהחיילים לא ישמעו, הוסיף: "אפילו מזג האוויר רוצה להעיף אותנו מלבנון הארורה הזו".

עמדנו בקומה השנייה ליד מדורה מאולתרת, מנסים להתייבש. העיניים שלנו נדדו לכיוון מערב אל השכונה ההיא. את הבית בן שבע הקומות שבו שכן ה"מוצב" שלנו מצאנו בקלות. דודי הצמיד משקפת לעיניו, וסרק ביסודיות את הסביבה של אותו בניין.

"אתה עדיין בודק, אם הבנתי נכון את הפקודה ההיא לגבי הבית עם התריסים הירוקים או בלי התריסים?" זרקתי לעברו.

הוא פלט צחקוק, וכמו אז הסתכל לי בעיניים ואמר משפט, ששמעתי עם הזמן פעמים רבות מהסובבים אותי, בצורה כזו או אחרת: "את מה שמתחשק לך, אתה תמיד מבין מצוין".

(מתוך: שבילים, גיליון 13 – הבית בצל המלחמה, 2015, עמ' 93)

קרא עוד ←

אחרת

מאת מיכל סנונית

קָרְאוּ לָהּ סְתָו.

וְעַל שְׂפָתֶיהָ, תָּמִיד כְּעוֹמֶדֶת לִנְפֹל,

הָיְתָה תְּלוּיָה טִפַּת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן.

וּלְאִישׁ לֹא הָיָה אִכְפַּת

שֶׁנוֹלְדָה בְּשִׁלְהֵי הָאָבִיב

בַּנְּגִיעָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁל הַקַּיִץ.

גּוּפָהּ הָיָה מְזֻכָּךְ וְעָדִין

כִּמְעַט בִּלְתִּי נִרְאֶה

וּמִּילוֹתֶיהַּ חֲרִישִׁיוֹת

עַד לִבְלִי הִישָׁמָע.

כְּאִלּוּ נוֹלְדָה לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת

מִשְּׁמָהּ וּמַרְאָהּ וּדְבָרִים שֶׁאָמְרָה.

קָרְאוּ לָהּ סְתָו

וְלֹא הָיָה בֵּינָהּ לְבֵין הַסְּתָו דָּבָר

זוּלַת טִפַּת הַגֶּשֶׁם הָרִאשׁוֹן

בִּקְצֶה שְׂפָתֶיהָ.

וּלְאִישׁ לֹא הָיָה אִכְפַּת.

קרא עוד ←
  • 11
  • 12
  • 13
  • 14
  • 15
  • 16
  • 17
שיר החודש
logo-no-txt
ניהול ואחסון האתר evolutionvip.co.il
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן
פתח סרגל נגישות כלי נגישות

כלי נגישות

  • הגדל טקסטהגדל טקסט
  • הקטן טקסטהקטן טקסט
  • גווני אפורגווני אפור
  • ניגודיות גבוההניגודיות גבוהה
  • ניגודיות הפוכהניגודיות הפוכה
  • רקע בהיררקע בהיר
  • הדגשת קישוריםהדגשת קישורים
  • פונט קריאפונט קריא
  • איפוס איפוס