
מאמרים של: meira
האור הגדולה
מאת ד"ר אביטל איבט לוי
השעה 9.00 בבוקר. נורית דוחפת את דלת הכניסה למחלקת העור בקומה 5 בבית החולים הדסה עין כרם. זה שלושה שבועות היא שוכבת בחדר גדול שהיא חולקת עם חולת פסוריאזיס. רק השם מעלה בה חלחלה. בחדר המרווח מרפסת גדולה, הצופה על נוף מדכא של קירות האגף הפנימי. ריח חריף של אקונומיקה שולט על ריחות הכאב, המגוונים בצבעם, בצורתם ובעוצמתם. החדר נושא על דלתו את המספר 1. כל פעם שפותחים או סוגרים את הדלת, המספר מסתובב על הבורג שלו, ונראה שאף הוא איבד את זהותו בעולם הסוריאליסטי ההזוי הזה.
נורית הגיעה לכאן עקב אלרגיה קשה ובלתי מזוהה. גירודים בכל גופה לא הרפו ממנה מאז העתיקה את מקום מגוריה לאזור כפרי ביער בן שמן. היא רק סובלת, ואיש אינו יודע איך לגמלה מייסוריה. ד"ר סגל, רופא בכיר במחלקה, הגה טיפול נועז שאמור לעזור בזיהוי מחלתה: הזרקה מסיבית וחד-פעמית של קורטיזון במטרה לזעזע את גופה ולגרום לו לגלות את סוד ההתלקחות האדירה והפתאומית שלו. כך חשב הדוקטור וכך עשה, ובזה גזר את דינה של נורית.
לנורית ובני משפחתה אין מושג על מטרות טיפול האקסטרים הזה. הלוא קורטיזון לא נפסק אף פעם בבת אחת, בוודאי לא בברוטליות כזאת. כולם יודעים שתהליך הגמילה ממנו הוא תהליך ארוך במיוחד, לא זבנג וגמרנו. למרות זאת יש שתיקה מקיר לקיר. אין התייחסות מינימלית לאדם החולה. יש אך ורק התייחסות למחלה – לדעת את מקורה, עוצמתה, אפיונה. נקודה. החולה הוא קורבן, שפן ניסיון, המספק לרפואה רודנית וחודרנית את גופו, בהעדר אישיותו, נשמתו, רגישותו.
ד"ר סגל מגיע. נורית מושיטה לו באמון בלתי מעורער את ידה השמאלית לקבלת הזריקה הגורלית. על פניה חיוך מתוק. הנוזל חודר לווריד, וידה מיד מתנפחת ומשלשת את נפחה. לא כואב עדיין. נדהמת מתגובת גופה, אבל עדיין מאמינה, היא שואלת את המזריק.
– ד"ר, זה בסדר?
– אל דאגה, ממלמל הרופא, אבל הבעת הפאניקה אומרת משהו אחר לגמרי.
נורית מבינה ברגע זה שמשהו השתבש, אבל משום מה היא מסתפקת במסר הלאקוני של הרופא. מסובבת את עצמה לכיוון חלון המרפסת ונרדמת מייד.
השעה 22.00. בחוץ חושך מוחלט. אסתר חולת הפסוריאזיס משוחחת בקולי קולות עם דויד, חולה מחדר אחר. גם הוא התאשפז לפני כשבועיים בשל אלרגיה קשה. דויד מפורסם בארץ. הוא מנחה תוכנית טלוויזיה אודות סודות הרכב. מבטאו האמריקאי הכבד כבש מייד את הצופים הישראלים. אבל לא רק המבטא הביא לו תהילה. אישיותו המקסימה וההומור המיוחד שלו תרמו רבות לפרסומו.
נורית מתחילה לדאוג. היא חשה זרמים מוזרים בכל גופה. היא מנסה לבקש קצת שקט משכנתה לחדר, אבל שום צליל אינו יוצא מפיה. איש אינו שומע אותה. היא מסובבת את ראשה שמאלה וימינה, מנסה להתרומם ללא הצלחה. ניסיונותיה למשוך את תשומת לבה של אסתר כושלים. מיואשת וחסרת כוחות היא מרגישה שכוח חיצוני מושך אותה כלפי מעלה.
פתאום אור ענק לבן זהוב מכסה את הקיר מול מיטתה. מתוך האור מופיע על הקיר שביל מלא באנשים הלבושים כולם בלבן. מוקסמת, נורית עונה בשמחה להזמנתם להצטרף אליהם. רוגע ואושר מציפים אותה. היא מרגישה שגופה משאיר את קליפתו העלובה בתוך המיטה, כשהיא עצמה מרחפת בקלילות מעליו. חיוך מתוק מאיר את פניה השלוות. אין סבל יותר, אין כאב. הכול נעים, כל כולה במקום מבטחים. עוד רגע קט והיא מוצאת את מקומה בשיירת הדמויות בלבן… הנה היא נפרדת.
ברגע זה בדיוק צלילים צורמים מפריעים לה לסיים את מסעה לעבר השביל המואר. חצי מעולפת, היא שומעת קטעי דיבור ברקע סביבה.
– זה התקף לב. זהירות, היא נושמת. הישארי מתוקה, הישארי מתוקה. תחזיקי עוד קצת.
ד"ר עמנואל, ידיד משפחתה של נורית, מרחיק את כולם ממיטתה. החומר שהוא מזריק בזריזות ומיומנות חודר במהירות לדמה.
הגוף והנפש מתברגים שוב זה לזו.
נורית שאחרי חוויית המוות הקליני היא לא נורית שלפניו. 26 שנה מאז, וכל יום אין מאושרת ממנה, אין בטוחה ממנה, אין מציאותית ממנה. חיונית וחייכנית, היא משרה סביבה פרופורציות לאירועים השונים של היום-יום של החיים. כל יום בשבילה זו יצירת מופת חדשה, חלקת אלוהים הפרטית שלה. שום דבר אינו גדול עליה, מלבד היא עצמה.
פרסום ראשון, מתוך: שבילים, גיליון 14 – מיתוסים ואגדות, עמ' 82.
ממצולותי
יבש בין פורחים
יצירה
הרשקו צילה (ד"ר)
ד"ר צילה הרשקו, עמיתת מחקר במרכז בגין-סאדאת (בס"א) למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, חוקרת יחסי ישראל וצרפת; מדיניות צרפת במזרח התיכון; השואה והרזיסטנס היהודי בצרפת; זיכרון השואה והרזיסטנס היהודי; יחסי ישראל והאיחוד האירופי; מדיניות האיחוד האירופי במזרח התיכון; פרשיות ריגול. להלן חלק מהפרסומים: *בין פאריס לירושלים , צרפת הציונות והקמת מדינת ישראל, 1949-1945 (עם הקדמה של שמעון פרס) * ההולכים בחושך יראו אור, הרזיסטנס היהודי בצרפת, שואה ותקומה, 1949-1940. *מדיניות צרפת כלפי הסכסוך הישראלי-פלשתינאי בתקופת האינטיפדה השנייה, 2005-2000 *צרפת והמשבר בלבנון: קיץ 2006- קיץ 2008. פרסומים נוספים ניתן לראות בויקיפדיה: http://en.wikipedia.org/wiki/Tsilla_Hershco
הרפז רחלה
ולדה בירושלים למשפחת מורים, ממייסדי השכונה בית-הכרם. אביה, רפאל אבישר, מורה בירושלים, יליד חברון שמשפחתו עזבה את עיראק, ועשתה דרכה במסע רגלי במדבר אל ארץ הקודש. אמהּ שושנה, נולדה במושבה מנחמיה שבעמק הירדן.
מילדותה נטתה לעולם האמנויות. מוזיקה ופסנתר היו לה לדרך חיים. במשך שנים הייתה מורה לפסנתר, עד אשר למוסיקה חברה שפת הכתיבה.
ספריה:
ענדי לך שרשרת ברזל, רומן (2007).
האניות עגנו במלטה, רומן (2009).
לגלות את הבדולח, שירה, (2012).
הֶרְמֶס סאטוֹרי תוֹת
משורר. למד ספרות עברית והשוואתית ואמנות – יצירה באוניברסיטת-חיפה והשתלם, לאורך-השנים, במגוון-דרכים למיצוי הפוטנציאל האנושי, בהילינג ובריפוי טבעי.
נצר לעליזה (לבית-ווָזאן), פובליציסטית ואשת-חינוך, בת למשפחת-רבנים עתיקה מטוניס, המתייחסת לישי, אבי המלך דוד, ולד"ר נסים יעקב מִלוֹל, סופר, מחזאי, מתרגם, פובליציסט, עורך ועיתונאי, מחבר המילון העברי-ערבי הראשון – שניהם מחלוצי-היישוב ובוניו. אחי-סבו מצד אחר, לאסְלו לורַנְט, היה סופר, משורר ועיתונאי בהונגריה.
ב-2003 פרסם את קובץ-שיריו הראשון ומשנת-2010 כותב ועורך את חוברות-אַרְקַדְיָה – ספרות אין-סופית. פרסומיו הנוספים – באתרים: "חדשות בן עזר" ו"ליריקה" ובכתבי-העת: "מאזניים", "מִטעם", "משיב הרוח", "עכשיו", "פסיפס" ו"שבילים".
חובב נלהב של ספרי פנטזיה ומדע בדיוני ושל מוסיקה עתיקה ומוסיקה קלאסית, מְשלב אימוני שאדו יוגה, ריצה ומשקולות עם אורח-חיים טבעוני ומתנדב בעמותת "אתגרים" לספורט אתגרי.
שני ספריו הבאים, הנמצאים בעבודה: סֵפר-תוֹת: גַן הפעולה הטהורה וסֵפר-תוֹת: הנחָש הקוסמי.
גר אמדור שרה
תושבת מודיעין מ-1996. את שירותה הצבאי עשתה בנח"ל והקימה יחד עם חבריה לגרעין יישובים חדשים, לכן טבעי היה לה לעבור למודיעין בראשית הקמתה וברוח הנח"ל שדבק בה. בוגרת המדרשה למוסיקה. נשואה + 3, עוסקת בהוראת מוסיקה במודיעין והסביבה. לאורך השנים פורסמו שירים בודדים ב "עתון 77", המוסף הספרותי של "מעריב", ובכתב העת "גג". ומאז הצטרפותה לבית הסופר מודיעין והסביבה מפרסמת גם ב"שבילים" ופעילה כמתנדבת בבית הסופר
גלילי יהורם
תושב מודיעין, יליד ראשון לציון (1972), בוגר בית הספר התיכון מקיף ה' ברשל"צ (תקשורת המונים). כיום סטודנט לתואר ראשון במדעי החברה והרוח באוניברסיטה הפתוחה.
במשך שבע שנים שימש כעורך המקומונים "העיר ערי מודיעין" ו"עכבר העיר מודיעין" (רשת "שוקן"),
ולפני כן שימש כעיתונאי במקומונים: "העיר ערי מודיעין" ו"מודיעין NEWS" ובמקומונים נוספים השייכים ל"ידיעות תקשורות" ו"מעריב" ובעיתון הנוער "ראש 1". וכן היה כתב במהדורת החדשות של הטלוויזיה בכבלים באזור השפלה. ממקימי "אופס" – המגזין של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה.
בכל העיתונים שאותם ערך, נתן במה נרחבת לאמנים מקומיים: משוררים, סופרים, ציירים, פסלים, צלמים ואנשי קולנוע.
החל ממאי 2012 הוא חבר מועצה באגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה, והחל מה-16.5.13 משמש כדוברה הרשמי של בית הסופר מודיעין.
יהורם כותב שירים וסיפורים כבר מכיתה א', אך רק בשנים האחרונות הוא החל לפרסמם. ב – 2007 זכה בפרס עידוד היצירה בתחרות "ניצני פרוזה תשס"ז" (בארגונן של רחלי אברהם-איתן, אוה רוכמן ונציגת רוטרי). עבור הסיפור הקצר שכתב "רומן עם מחבל".
קישור לסיפור: http://www.mcity.co.il/index.php?id=13567.
בש – 2012 למד בסדנת כתיבה יוצרת של ד"ר רחלי אברהם-איתן, יו"ר בית הסופר מודיעין, ומאז הספיק לפרסם שיר אחד בשם "יהלומי עץ השדה"בתערוכת "שבילי עץ השדה" עם צילום של הצלם יהונתן שאול,
שאף הופיע בגיליון מס' 10 של "שבילים" בנושא זמן, ושיר נוסף בשם"מסע החיים" עם צילום שצילם בעצמו שהופיע בתערוכת "עתים, עונות וזמן" של בית הסופר מודיעין. סיפור נוסף שכתב השתתף בתחרות הסיפור הקצר 2013 של מודיעין.
יהורם חובב צילום. שלושה צילומים שלו השתתפו בשתי תערוכות: צילום של שחקני תיאטרון רחוב בעדלאידע של מודיעין וכן הופיע בתערוכה משותפת שהציגה במודיעין ובעיר רוצ'סטר, מדינת ניו יורק.
שני צילומים נוספים של פנס רחוב ברחוב עמק זבולון במודיעין מופיעים בתערוכה בנושא אור של אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה הפתוחה, שהציגה בקמפוס מל"י בגן הטכנולוגי בירושלים
ובימים אלה מציגה במשרדים הראשיים של האוניברסיטה הפתוחה ברעננה.
כיום כותב יהורם ביקורות תרבות באתר "מקומונט מודיעין":
http://www.mcity.co.il/index.php?id=44667



