לְלֹא מוֹסְרוֹת הַזְּמַן לִשְׁמֹעַ
בְּאֵין גְּבוּלוֹת עִתִּים לִרְאוֹת
הָיִיתִי כְשִׁבֹּלֶת מִתְעַרְבֶּלֶת בִּמְצוּלוֹת.
שֹׁרֶש וְקוֹנְכִית הָיִיתִי
וּסְנַפִּירוֹ שֶׁל דָּג ,
בְּיָרֹק אָפֵל הִבְהַבְתִּי,
עוֹד זִיק אוֹר אֶחָד.
בְּחוּט שֶׁל מַחֲשָׁבָה
אֶל הָרָדוּד נִמְשַׁכְתִּי לַעֲלוֹת
מֵאָז,
נִגְזַר עָלַי לִשְׁמֹע,
נִגְזַר עָלַי לִרְאוֹת
וּבִישׁוּתִי כְלוּאָה צוֹוַחַת –
דִּמְמַת הַמְּצוּלוֹת.
נורית שושני מאי 1978
