Page 64 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך

הקטן שבקצה היער. את מה שניסו הוריה להסתיר ממנה קלטה בחשאי בלילות, כשההורים היו בטוחים, שהילדים נמים את שנתם והיו מדברים ביניהם על מצוקות הזמן וגורלם הבלתי ידוע של היהודים במקום. הסיפורים על היהודים שעוזבים הכול כדי להגיע לארץ ישראל או לאמריקה גונבו גם לאוזניה של חווה. קרובי משפחה שבאו להיפרד בדרכם אל ציון, שאלו אותה מה תרצה שישלחו לה מהארץ הקדושה וחווה ענתה ללא היסוס: "זרעי חרובים". בקשה זו אך טבעית הייתה. חווה אהבה צמחים, למדה את דרך גידולם ושאפה בבוא היום להיות פועלת חקלאית בארץ ישראל. הזרעים הגיעו לידיה של חווה לאחר חודשים רבים. הם היו טמונים במעטפה בה היו מכתבים לכל בני המשפחה, בהם תיארו החלוצים את חייהם במושבה החדשה כפועלים עובדי כפיים. בט"ו בשבט, חווה זרעה את זרעי החרובים בכלי חרס שבחדרה, השקתה אותם בעדינות רבה כל כמה ימים וטיפלה בהם כאילו היו הם תינוקות רכים. היא שרה להם שירים בעברית וכמהה בכל יום להגיע לציון. "צמח אחד בלבד נבט מכל הזרעים של ט"ו בשבט. קר להם כאן, רק בארץ ישראל יצמחו חרובים...", נהגה חווה לומר באכזבה מהולה בתקווה. כל פיסת מידע שהגיעה אליה קראה בשקיקה. מחשבותיה סובבו רק על רצונה העז להגיע לארץ ישראל. זלמן היה היחיד שהבין אותה. לפני שנסע, הם היו מסתודדים בפינת החדר הגדול בבית, עד שאביהם או אמם היו גוערים בהם. אשתו של זלמן הזעיפה פנים ורטנה לא אחת בקול על השיגעון הציוני שאחז בשניהם. באחד מימי אלף תשע מאות ושמונה, יצא זלמן את הבית לבוש בשטריימל שלו ובקפוטה, נשק לאשתו, לילדיו להוריו, לאחיותיו ואחיו וכשתרמילו הגדול על כתפו נופף לכולם לשלום, ומבלי לסוב על עקביו לאחור יצא לדרכו הארוכה ללא כוונה לחזור לביתו לעולם. "אני אפתח לכם את שערי הארץ", נשבע לאשתו ולילדיו ובעיקר לאחותו ששיגעון הציונות אחז בה. "אני אמשיך את דרכך אבא בתורה ועבודה! לא אסור מהדרך שלימדת אותי", נשבע זלמן לאביו.
I 22 גיליון I שבילים I 62