Page 66 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 66
עגלות פעוטות. כל יושבי העגלה מביטים כל הדרך לצדדים, כשהם מנסים לצרוב בזיכרונם את המראות שאולי לא ישובו לראות לעולם. חווה נושאת פניה לעבר האופק, מציצה לתוך שקית הבד התלויה על כתפה, שולחת ידה ומלטפת בעדינות את שתיל החרובים הקטן שאותו תיקח יחד אתה ואותו תשתול במקום החדש שאליו תגיע. בדמיונה היא מנסה לברוא לעצמה עולם חדש השונה עד מאוד מהעולם הישן והגלותי בו חלפו ימי נעוריה. עולם בו תוכל היא להיות אשה עברייה חופשיה, חלוצה, שותפה שוות זכויות בבניין הארץ והישוב היהודי. שנים רבות חלפו... ענף שתיל החרובים הצעיר שנטעה חווה מיד לאחר שפגשה את אחיה זלמן, צמח וגדל לעץ גדול באדמות חוות הפועלים של חולדה. עץ אחד מיני רבים שנטעו חלוצים אחרים. הענף הצליח לגדול וללבלב לאחר שהגיע למולדתו הטבעית. אני מביטה בתמונת האיכרה התלויה על קיר בחדר העבודה של אישי ונראה לי שעיניה הגדולות מביטות בי בחיות וכאילו אומרות:"עשיתי זאת! הגשמתי חלום והגעתי למקום שרציתי! השתתפתי בבניין הארץ כחלוצה וכפועלת והקמתי משפחה עברית!". חווה מעולם לא דיברה על קשיי העלייה לארץ ישראל, היא לא דיברה על החיים המפרכים כפועלת בשדות ובפרדסים, וגם לא על החיים מלאי הדאגות לצדו של האיש שלה שהשתייך לארגון "השומר". היא מעולם לא שיתפה בצערה על אובדנם של כל בני משפחתה, שנשארו מאחור בפלשטיין ואשר נטבחו כולם על ידי הנאצים. היא גם לא דברה על תחושותיה, מצוקותיה ועל הטרגדיה הפרטית שלה כשנפל בנה הצעיר בשירות ההגנה והוא בן 17 בלבד. את הסיפורים עליה למדנו בעיקר מפי אחיה הצעיר יצחק אבי-משה לבית רבר. ולנו נשארה רק תמונתה על קיר חדר העבודה. תמונת איכרה גאה הניצבת לצד משפחתה כאן בארץ ישראל. חייכתי לעבר דמותה החזקה והנהנתי בראשי. "הקמת משפחה לתפארת", לחשתי אליה בחיוך. ובאותו רגע, חשתי בלבי פנימה, שחווה מביטה בי ומחזירה לי חיוך של שביעות רצון.
I 22 גיליון I שבילים I 64
