Page 65 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך

ארבע שנים חלפו עברו להם, חווה ממשיכה לחלוב את הפרות יחד עם אביה ולהתגעגע למולדת הרחוקה שמעולם לא בקרה בה. זלמן שלח לה מכתבים עם תיאורי הארץ ותיאור אורחות חייו ואף שלח לה תמונה, שצילם צלם של תנועת הפועלים ברפת הגדולה בחוות הפועלים של בן שמן, ובה הוא נראה מטפל בפרה דמשקאית שהביא מסוריה, כשהוא לבוש שטריימל שחור ארוך ועל ראשו כיפה גדולה. חווה ראתה באחיה את סימן ארבע השנים שחלפו מאז שעזב ואת כתמי השיבה שנזרקו בזקנו שארך עד מאוד. היא למדה מהמכתבים שזלמן שלה הפך להיות בעל הידע במושבות ארץ ישראל, בכל הקשור לגידול פרות ומלאכת החליבה שלהן, וכבר סמכא הוא מלמד את כל החלוצים
שמגיעים אליו ממושבות יהודה והגליל כיצד לפתח את משק החלב. חווה חולמת גם היא על ההזדמנות להגיע לארץ הנכספת, ואולי שם תוכל גם היא להשתלב בעבודת החלוצים והחלוצות. היא יודעת שאין נשים רבות כמוה
היודעות את מלאכת החליבה. מומחיות שקנתה לעצמה מאביה ומאחיה. הדוור מגיע ובידו מעטפה גדולה. אביה של חווה פותח את המעטפה ופורץ בקריאות גיל. הוא מראה את התעודות שאותן הוא מוציא ברעדה מתוך
המעטפה: "זלמן הצליח סוף סוף! יש לנו סרטיפיקאטים!" הימים היו ימי אבל על מותו של הרצל המנהיג הציוני הדגול, ותמונתו של הרצל שבחדר ההסבה מכוסה ביריעת בד שחורה לאות אבל. דווקא בימים אלה אבי המשפחה מחליט לקחת את המשפחה ולעזוב לארץ ישראל, כאומר "עתה העת לעשות מעשה!" סבתא זלדה ובניה האחרים ממררים בבכי ומנסים להניע אותו מהחלטתו אבל דבר לא עוזר. האב נחוש להצטרף לבנו זלמן. תוך מספר ימים נמכרו הבית, המשק וזיכיון נאמן היער לאחיו של האב. אמה של חווה ואשתו של זלמן אורזים בארגזים כל מה שניתן ואת הכול מעמיסים על עגלה גדולה שתיקח את המשפחה לנמל ומשם בספינה לארץ ישראל. המחשבות רבות, חווה מתכנסת בתוך עצמה ומנסה לדמיין לעצמה כיצד תראה המולדת החדשה. היא משאירה מאחוריה את כל המוכר והידוע, את הכפר הקטןפלשטייןבונולדה,אתמשעוליהיערבהם נהגהלשוטטולקטוףפטריות אחרי הגשם, את הבית החמים בה גדלה, את בנות ובני דודיה שאתם נהגה להשתובב בחצר הגדולה והמשותפת, את הפרות שכל כך אהבה ושאותן גידלה
63 I22גיליוןIשביליםI