Page 44 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 44
הבלורית, עצמות הלחיים, השפם העבות... כשהאחרון מבין השניים קיבל את הרובה והכדורים וחתם במחברת, התקרבנו אל החלון, אבל בדיוק אז הגיעו למקום עוד שני חברי קיבוץ. "מי אתם?" שאל מאקס.
"אנחנו... אני, אני קובי, יעקב, חבר שלך מרחוב הארמנים, מלפני עשרים שנה, אני קובי מבוטושאני. היינו חברים כשהיינו ילדים. אתה עלית בארבעים ותשע,
ואני באתי לארץ שנתיים אחריך...” מאקס הביט בי לרגע חטוף, ופלט: "יכול להיות..." אחר כך הביט על שני חברי הקיבוץ שעמדו ליד החלון, השפיל את המבט אל הרובה, הוציא פלנלית מקופסת פח, והחל להעביר משחולת בקנה. אחר כך רשם את מספר הכלי, מסר אותו ורמז על מקום החתימה. הכול נעשה בשקט, בלי מלים. כעבור כחמש דקות הוא הוריד את תריס החלון, שהה שם בפנים עוד כמה דקות, יצא מהדלת שנמצאה בצד האחורי של הביתן, ונעלם בחשיכה. "מה אתה מתבאס, קובי? אני ואתה היינו מתנהגים אחרת, אבל זה... מה זה לא קרה לך אף פעם דבר כזה?" "קרה, אבל זה כל כך מאכזב, כל כך פוגע. אני מתבייש ממך." "מה יש לך, בחייך? אתה ממש חיוור כמו סיד. תירגע, בן אדם! אני אספר לך משהו שירגיע אותך: אתה יודע שגם אני התחנכתי בקיבוץ בעמק. הייתה לי שם מורה שלעולם לא אשכח. קראו לה מרים. היה לה שיער אפור, והיא לבשה תמיד חצאית כחולה )כחול'הפועל'( וחולצה לבנה. כשהייתה מכניסה את הידיים לתוך הכיסים הגדולים שבחזית החצאית, והייתה מצמצמת את עפעפיה, היינו יודעים שהיא מעיינת בשאלה קשה, שאנחנו נצטרך לטרוח לענות עליה. היום אני יודע שזאת הייתה הצגה, אבל אז, כשהייתי נער בן שלוש עשרה, הייתי מרותק – הנה, המורה האהובה שלי מתלבטת בשאלות קיומיות ומצפה שאנחנו, ילדי כיתתה, נפתור לה אותן. כל כך חיכינו למבט המהורהר שלה, שבעקבותיו הייתה 'מגלה' לנו באיזו שאלה היא מתלבטת: מדוע נותנים לזוג הצעיר ב'קידוש השם' של שלום אש כמתנת חתונה ארגז בעל ידיות? מדוע עמוס סבור שהאל פוקד דווקא את העוונות של העם הנבחר? איך קרה
I 22 גיליון I שבילים I 42
