Page 42 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 42
אתה עושה צחוק מאשה זקנה ,קובילה ,אני מתקרבת לשישים."
"אבל נחמה, באמת, את נראית מיליון דולר. הייתי מכיר אותך בתוך שוק הומה, כאילו נפרדנו רק אתמול."
"אבל אתה השתנית, ועוד איך! היית ילד בן שבע, או שמונה, כשעזבנו ועלינו לארץ. אתם, נדמה לי, באתם לארץ שנתיים אחרינו. היית תינוק, ותראה איך אתה נראה! גבר, ועוד איזה גבר! והמדים האלה – מה זה אתה במילואים? ספר לי הכול הכול. אני רוצה לדעת מה שלום ההורים שלך, ומה שלום אחיך הגדול, ואיך הסתדרתם בארץ... אני כל כך נרגשת, כל כך נרגשת! אתה רואה? במקום את הקציצות,אנילוקחתאתהפירותלחימום...אנילגמרי...ספרליהכול. אתה נשוי?ילדים?למאקסישבןבןארבע,ותינוקתבת שמונהחודשים,ואניפה!מה שהואעשהלי,זוהתעללות באמאהזקנהשלו–איךאנייכולהלחיותכאן, כששם אני מפסידה את הצעדים הראשונים של הנכדים שלי, את המלים הראשונות. אני מגיעה לשם פעם בחודשיים שלושה, אבל זה לא זה... ספר לי, קובי,ספרליעליך,עלאימאואבא. כמהאהבתיאתאמאשלך,איזואשה נפלאה היא הייתה, איך היא הייתה יוצאת בלילות בסכנת נפשות בזמן המלחמה כדי להביא לכם מעט ממליגה וחלב למרתף שבו הסתתרתם. אני זוכרת אותה אחר כך בתלבושת האחות, עם השביס... איך חלפו השנים! איך הייתי רוצה לראות אותה! איזו הפתעה עשית לי, הלוואי שיזכור לך אלוהים את הרגע הזה לטובה. באלילנשקלךכלאצבע,כמואז,כשהייתמראהליאת הידהחבולה...
אבל אתה הרי..."
ואני סיפרתי לה על המעברה בבאר-שבע, ועל ההכשרה שעברנו, על מושב העובדים שהתקבלנו אליו, ועל העבודה המפרכת שלא היינו רגילים אליה. סיפרתי לה על השירות הצבאי שלי, על נועה, ועל דירת החדר וחצי שיש לנו בעפולה. והיא סיפרה על מאקס שהחליט לא ללמוד, אלא להגשים, והוא ירד אל הנגב לקיבוץ, התחתן מוקדם, וכבר יש לו שני ילדים, והם רחוקים ממנה, וכמה זמן היא עוד תוכל לנסוע בשלושה אוטובוסים ארבע שעות הלוך וארבע
שעות חזור?
I 22 גיליון I שבילים I 40
