Page 40 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 40
הקפה של מאקס
משה גרנות
שיכנו אותנו אז במחנה שרגא מול הקיבוץ לוחמי הגיטאות, כמה קילומטרים מנהריה, ואני אמרתי לעצמי שאני חייב לראות את נחמה, את אמא של מאקס, שלימדה אותי בילדותי לאכול ביצה רכה, שהשגיחה עליי כשאמא הייתה במשמרת בבית החולים, שהצמידה אותי באהבה אל חזה כשנחבלתי ובכיתי. אני ממש לא זוכר אם התפלחתי מהמחנה, או שקיבלנו אפטר – טסתי לנהריה ודפקתי על הדלת. ידעתי שאייזק בעלה נפטר מזמן, ושהיא גרה בגפה ברחוב
וולפסון. ידעתי שבנה, שהיה חברי מילדות, עקר לאיזה קיבוץ בנגב. היא פתחה את הדלת, והביטה בי כמו שמביטים ברוכל לא רצוי שבא עם מרכולתו לפתחי הבתים. "אני יעקב, קובי, חבר של מאקס..." "שכה אחיה!" נמלטה צעקה מפיה", לא הייתי מכירה אותך. עכשיו אני רואה כמה שאתה דומה לאמך. בוא תיכנס, קובי, זה ממש נס! איזו הפתעה, איזו הפתעה! חבל שמאקס לא פה. הוא היה משתגע. בוא תיכנס. איזו הפתעה! תראה, הידיים רועדות לי מרוב התרגשות." ונחמה חיבקה אותי כמו בימים הרחוקים ההם, ונישקה לי על שתי הלחיים. אחר כך רצה אל המקרר, רוקנה אותו ושמה את כל התקרובת על השולחן: ירך תרנגולת וקציצות וסלט תפוחי אדמה וקומפוט ועוגת לעקעך, פירות ולחמניות. "תאכל קודם את סלט תפוחי האדמה, ואני תיכף מחממת לך את הפולקע
והקציצות,חבל שלא ידעתי, הייתי מכינה לך כיסנים, ממולאי גבינה מתוקה, כמו שאהבת כשהיית ילד. איזו הפתעה, איזו הפתעה!"
"נחמה, בחייך, שבי אתי. אני לא רעב, רוצה לדבר, רוצה להסתכל עלייך. את יודעת? כאילו לא עברו עשרים שנה. השנים לא השאירו עלייך שום רושם."
אני לא שיקרתי, היא באמת נראתה נהדר. קצת חוטי כסף נראו בשיער השופע שלה, האסוף בפקעת על קדקודה, אבל פניה היו באמת צחים, כמעט ללא קמטים, ועיניה האפורות נשארו צעירות וטובות, כמו בימים הרחוקים ההם.
I 22 גיליון I שבילים I 38
