Page 43 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 43
סע אליו, קובי, סע, והוא יקבל אותך כמו מלך. הרי הייתם חברים הכי טובים, אכלתם ביחד, ושיחקתם יחד, ותסלח לי, עשיתם פיפי בסיר אחד. אני זוכרת איך מאקס בכה כשנפרד ממך, ואימא שלך ניחמה אותו ואמרה, שעוד מעט גם אתם עולים, ונתראה, ובאמת עליתם, אבל עקבותיכם אבדו, והנה, אתה פה לעשות
קצת נחת לנחמה הזקנה והעלובה..."
ממחנה שרגא ירדנו דרומה )ככה עובד ההגיון של הצבא(, הורדנו את הציוד באמצע שומקום והקמנו אוהלים. באותו הלילה כבר יצאנו לניווטים, ולמחרת, אחרי שעתייםשלשינה,יצאנולמטווחשלנשקקלומקלעיםאפסשלושומאג. לקראת סיוםהמילואיםנשארנובג'יפרקאניואיציקהנהג.זוהרשוחררמוקדם, כי אביו עבר ניתוח בגרון. כיוון שהספקנו כמעט את כל המשימות בזמן קצר
יחסית, הצעתי לאיציק לקפוץ לקיבוץ של מאקס: "עכשיו שמונה. בקיבוץ כבר אכלו, כך שלא יהיה לנו לא נעים. נקפוץ למאקס, הוא בטח ישמח, נשתה קפה, נייבש קצת את הבגדים, ואחר כך ניסע עד לחירבה מה שמה, ונחזור למחנה."
בדרך סיפרתי לאיציק על הפגישה עם אמא של מאקס. "אתה המפקד, אתה מחליט. ניסע, אבל לא נהיה שם הרבה זמן. לא יהיה נעים אם נצטרך להסביר. אתה יודע שיואל לא מתבייש להסתכל על הקילומטראז'..."
"לאן בשעה כזאת"? שאל אותנו השומר בשער. "אנחנו למשה סגל." נחמה הזהירה אותי שבקיבוץ קוראים לו משה, ולא מאקס. "סע ישר, וליד חדר האוכל פנה ימינה, תראה שם ביתן מואר, זו המא"זיה, הוא המא"ז, מחלק נשק לשומרים."
החנינו את הג'יפ על השביל, והלכנו לכיוון הביתן. החלון היה בנוי בצורת דלפק, ושני גברים כבני ארבעים עמדו בחוץ מכורבלים בבטלדרסים, מחכים לקבל רובים. בפנים עמד מאקס, בודק את מספרי הכלים, רושם פרטים במחברת מוכתמת בשמן רובים. לא הייתי מכיר אותו. עורו היה כהה, כמו בילדות, אבל
41 I22גיליוןIשביליםI
