Page 45 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 45
שהחשמונאים נכשלו בגיור האדומים? היא מעולם לא גערה בנו, ולא הענישה אותנו. ילד שהפריע לה, וזה באמת קרה לעתים רחוקות, היא הייתה ניגשת אל אוזנו, לוחשת לו משהו, והילד היה נרגע. שום מורה לא זכור לי כפי שאני זוכר אותה. אני זוכר את השיעורים שלה, את העיטורים שעשינו במחברת לפי הנחיותיה, אני זוכר את הספרים שלמדנו, ואני זוכר כמה עלובים היו המורים
לחקלאות ולאנגלית שלימדו בכיתה שלנו במקביל לה, ולא הגיעו לקרסוליה. עברו שנים, אני סיימתי אוניברסיטה, התחתנתי עם סיגי, נולדו לי ילדים, החלפתי דירה, ועוד דירה, קניתי מכונית והחלפתי אותה בטובה ממנה, התברגנתי כמו כולם. באחד הימים אני קורא בעיתון על משוררת חשובה המועמדת לפרס ישראל. אני לא ממש מתעניין בשירה, אבל בכותרת המשנה הוזכרה מרים, המורה שלי – שאלו אותה איך היא מגיבה על הכבוד לו זוכה בתה. קראתי את הכתבה מההתחלה ועד הסוף מספר פעמים. הסתבר לי שמרים גרה בקריית אונו. לקחתי ספר טלפונים, ומצאתי את כתובתה ואת מספר הטלפון
שלה." צלצלתי אליה: "מרים, זה אני, איציק, למדתי אצלך בכיתה ז' בקיבוץ. אני לא מפסיק לספר עלייך לאישתי סיגי, איזו מורה נפלאה את היית, וכמה אני הערצתי אותך. אני מת לראות אותך. את מסכימה שאבוא עם סיגי לבקר אותך?"
היא הסכימה. קבענו שעה, וכשעמדתי לפני הדלת שלה, עליה היה כתוב "מרים בן-יהודה", חשתי שהחזה שלי מתפוצץ מהתרגשות. סיגי לחצה לי את היד והביטה בי בדאגה. מרים פתחה את הדלת. היא הייתה אשה זקנה ממש. רק העיניים הכחולות הזכירו לי את מרים של אותם ימים. הייתה כפופה, וכמדומני שהיה לה מכשיר שמיעה באחת מאוזניה. סיגי הגישה לה את זר הכלות שקנינו בדרך, ומרים שמה אותם באגרטל ירקרק על השולחן בסלון. היא לא הכניסה אותנו לשם, אלא נשארה אתנו בהול הקטן, שבמרכזו היה שולחן וארבעה
כיסאות. על השולחן הייתה קערה גדולה מלאה בתפוזים.
"תראי, סיגי, זאת המורה האהובה שלי, המורה שסיפרתי לך עליה כל כך הרבה." "אני שמחה להכיר אותך. איציק באמת לא מפסיק לדבר עלייך. רציתי באמת
43 I22גיליוןIשביליםI
