Page 46 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 46
לראות במי מדובר. אני שמחה להכיר אותך. באמת." מרים נשענה בידה על השולחן, קמה בכבדות מהכיסא וניגשה לארון ספרים גדול שהיה בסלון, והוציאה משם כמה ספרים: "אלה הספרים של בתי, ואת אלה אני כתבתי. אתם רואים? זה ספר דידקטי על מגילת אסתר, וזה ספר לימוד בידיעת הארץ. עבדתי על זה מספר שנים."
-
היאלאזכרהאותי,וגםלאציפיתישתזכור.הייתיאזנערבןשלוש עשרה,עברו
למעלה מעשרים שנה. אבל בהחלט ציפיתי שתתרגש מזה שתלמיד שלה שהעריץ אותה, טרח, חיפש את כתובתה, ובא עם רעייתו לראותה אחרי כל כך הרבה שנים. היא לא הראתה התעניינות לא בי ולא בסיגי. דיברה על בתה, על הספרים שהיא עצמה כתבה, על נטישת הקיבוץ, ובמשך כל הזמן הזה )היינו שם כשעה( לא עלה על דעתה להגיש לנו אפילו כוס מים. אני הבטתי על התפוזים בעיניים כלות, מנסה לרמוז לה בעיניי, שהיה יפה מצדה אילו כיבדה אותנו בתפוזים. היא לא נרמזה. התפוזים נשארו בקערה, ואני התביישתי מסיגי, שכך
קיבלה אותנו מורתי הנערצת. בחדר המדרגות פגשתי את חיליק, האפסנאי שלנו. חיליק מהמחזור שלי. "אתה גר כאן!?" "בטח, אבל מה אתה עושה כאן?" "ביקרנו את מרים בן-יהודה, היא הייתה מורה שלי בקיבוץ." "מורה שלך? וואלה – איך העולם קטן. אתם בטח מלאים, אבל אני לא מוותר לכם, אתם מוכרחים להיכנס אצלי ולטעום מעוגיות הקוקוס שאשתי אפתה ואת משרת השזיפים שאני רקחתי. תלקקו את השפתיים, אני אומר לכם. דינהלה, יש לנו אורחים, ועוד איזה אורחים!"
אחרכךסיפרליחיליקאיךהבתהמשוררתמכהאתאמּה,מגדפתאותה ומשפילה אותה לעיני השכנים, הכול משום שהיא הביאה אותה לקיבוץ, מקום בו גרים קניבלים, מקום שהרס לה את הבריאות וקבר לה את הילדות. "ואתה יודע, איציק, הפוסטמה הזאת שמכבדים אותה בפרסים, לא עבדה אפילו יום אחד בחייה. אמא שלה הזקנה נותנת לה משכורת חודשית מהפנסיה העלובהשלה,ומזההיאחיה.איןלהכוחלעבוד,אבללמרראתחייהשלאמּה
I 22 גיליון I שבילים I 44
