Page 38 - שבילים גיליון 21
P. 38
לא שמרה עליה. והילד של מנהיים, שמנהיים הפקיד אצלו, והוא לא הצליח להעביר אותו חי עד לסוף המלחמה. מנהיים היה דופק על הדלת הנעולה בראשון בכל חודש וצורח. הוא לא רצה להיכנס. רק להזכיר לו ולכל השכונה, שפעם בארץ הקרה והרחוקה היה לו ילד ואיננו עוד. ויש אחראי לזה שברח מהארץ הקרה לארץ החמסינים והאבטיחים, אבל מנהיים לא יתן לו לברוח. עם
אחותו הוא לא דיבר. עלמה משפילה את המבט הכחול שלה ממנו למחשב. סופרת בלב את האבטיחים המופיעים על המסך. שלושה אבטיחים ועוד תשעה אבטיחים זה שניים עשר אבטיחים. די הרבה. ואז לוחשת. "איך זה קשור לאבטיחים?" סבא מכין לעצמו כוס תה רותח, כאילו אין עכשיו שלושים ושמונה מעלות בצל, ומקרר אותו תוך שהוא שופך את הנוזל החום מכוס לכוס. המבט של עלמה נודד בין הכוסות. היא כמו מנהיים. היא לא תלך, עד שלא תשמע את התשובה. סבא מניח את שתי הכוסות על השולחן. הכוס המלאה ליד הכוס הריקה והרטובה. לא שותה. "כשהייתי בערך בגיל שלך, כל פעם כשהוא היה מוכיח אותי על קיומי, הייתי הולךלבכות בקצההחצר. בוכהעלזהשאיןליאבא,ובגללזהאףאחדלא קונה לי גלידה. בוכה על הילדה שלו שמתה בגלל שאחותו לא שמרה עליה. ועל הילד שהוא היה אחראי למותו. בוכה על זה שאני לא מצליח לרחם עליו. ריחמתי רק על עצמי. ובכיתי. סתם. עד שהדמעות שלי הנביטו את זרעי האבטיחהשחוריםשנפלועלהאדמהוהפכו למקשהעצומה.כלכךגדולהעד שלא היו לי מספיק מספרים לספור את כל האבטיחים". "זה טוב", אומרת עלמה, "למה לא מכרת אותם? היית יכול להיות מיליונר." "מכרתי חמישים ושבעה אבטיחים עד שהקונים התחילו לחזור בצעקות. האבטיחים היו מלוחים בגלל מי ההשקיה שלהם. הדמעות שלי. אנשים לא אוהבים אבטיח מלוח." "אתה אכלת מהאבטיחים ההם?" "קצת."
I 21 גיליון I שבילים I 36
