Page 37 - שבילים גיליון 21
P. 37
הוא חוצץ בינה לבין המסך. "למה אתה לא מרשה אבטיח?" הוא לא עונה. רק מרענן את המחשב. הוא יראה לה שגם הוא יודע. ילמד אותה מתמטיקה, והיא תשכח את האבטיח. זוהי משוואה בדוקה שתעלים את הפרי המגונה. תהפוך אותו לאיקס בלתי פתיר. הוא פותח את גוגל. מתקתק: משחק ללימוד מתמטיקה. "תראי איזה יופי", הוא מתלהב, כשהוא פותח אתר שנראה שעיצבו אותו במאה הקודמת. "זה ממש פשוט ויפה", הוא מעודד את עצמו. עכשיו גם יצא לה משהו מהחופש אצלו. הנה. חמש חולצות ועוד חמש חולצות, שווה עשר חולצות. שבעה עפיפונים פחות שני עפיפונים שווה חמישה עפיפונים. כל לחיצה עם העכבר על העיגול האדום מניבה עוד תרגיל. עכשיו עלמה. עלמה מזיזה את העכבר לעיגול האדום ולוחצת. התרגיל הבא מופיע. כמה זה שלושה אבטיחים ועוד תשעה אבטיחים. היא תופסת את העכבר ומונעת ממנו להסיט את האבטיח המצויר מהמסך. הוא אף פעם לא היה טוב עם ילדים. גם לא עם הילדים ההם. אלה שהאיש, שאמא שלו התחתנה אתו איבד במלחמה, וכל פעם שהוא היה מביט בו, הוא היה חושב שהלוואי שהם היו כאן במקומו. הילדים ההם היו יוצאים לו מהראש, רק כשהוא הלך לאכול את האבטיח שלו מאחורילולהתרנגולות בקצההחצרולבכות.אבלעלמהלא.
"ע-כ-ש-יותגלהלי,למהאתהלאמרשהאבטיח.זה בגללהסוכר?" "מה פתאום, אבטיח זה מלוח". "סבא אתה מצחיק", היא מגלגלת צחוק שמכה בו בפרצוף. דווקא כשהוא מנסה להיות רציני הוא לא מצליח. "ס-ב-א! למה לא אבטיח?" הוא מאדים. מזהה בעיניה את המבט המוכיח של הבעל של אמא שלו. מבט כחול ומייסר. מבט שמטיל על עצם קיומו את האחריות על המוות של שני הילדים שמתו בשנה שהוא נולד. הילדה שלו, שהוא השאיר אצל אחותו והיא
35 I21גיליוןIשביליםI
