Page 85 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך

לו ללכת לבית השימוש לפני כולם כדי לא להמתין בתור. אמר ועשה. הלך על קצות האצבעות כדי לא להעיר איש, ומשהגיע אל המטרה התיישב על כיסא העץ והדליק את הטרנזיסטור כדי לשמוע חדשות. תוכנית הבוקר טרם החלה, ופתאום שמע קובי בתא שלידו יש חייל נוסף. מבעד למחיצה הם דיברו על דא
ועל הא, וכדרך אגב שאל אותו החייל, "דרך אגב, מה דעתך על הרס"ר שלנו?" קובי לא חשב פעמיים וענה: "הרס"ר? מטומטם לגמרי!" "ככה?", צרח השני, טוב שאני יודע מה אתה חושב עליי!"
קובי קפא. בשבריר שנייה, הבין שעליו להימלט משם, ויפה שעה אחת קודם, שכן בחסות החשיכה לא יוכל הרס"ר להבחין בתווי פניו. אחוז אימה, שכח שהטרנזיסטור נשען עליו, רכן למשוך את מכנסיו, והטרנזיסטור גלש אל החור העגול ונחת. קובי הבין מה קרה, כששמע את קול צניחת הטרנזיסטור אל תוך הערימה המצחינה, אבל כבר היה מאוחר מדי. לא היתה כל אפשרות להצילו. היה עליו לפחות להציל את עצמו. בחשכת עלות השחר נס מבית השימוש, נכנס לאוהל בריצה בתקווה שעקבותיו אבדו – הרס"ר לא ידע, עם מי שוחח מעבר למחיצה. הטיל עצמו על המיטה, חושב על שקרה והחל בוכה חרישית. עד אז מעולם לא עשה דבר שלא ניתן היה לתקנו. כעת לא ניתן היה לעשות דבר. הוא חש משותק. הטרנזיסטור שפינק כל השנים, שהניח כל לילה בקופסה מרופדת, שהיה חלק מחייו, איננו עוד. "אף שלא היה יצור חי, הייתה לו נשמה משלו, איך יכולתי לעשות לו דבר כזה?" הוא לא עצם עין כל הלילה, ובבוקר, כשהקיצו הכל,
הביטו בו בתדהמה. "קובי, למה אתה מחכה, למה אתה לא מדליק את הטרנזיסטור שנשמע מה קורה"? קובי סיפר להם בעצב את הקורות אותו בלילה. הייתה רגע של דממה. אחר כך כולם התחילו לדבר, "יש עוד זמן" אמרו ופנו במהרה לתא מספר שתיים, שם התרחשה הקטסטרופה. בזה אחר זה הם הביטו בחור הכיסא, אך לא יכלו להבחין בטרנזיסטור בתוך הערימה. פתאום נשמע קול. הם נבהלו, אבל הקול המשיך, צלול לגמרי, מוסר את החדשות כאילו אין רעשי קליטה. הם לא האמינו למשמע אוזניהם. הטרנזיסטור, שהיה כנראה דלוק בעת נפילתו, המשיך לשדר, כאילו לא קרה דבר. הדבר היחיד שהשתנה הוא שלא ניתן היה להחליף עכשיו תחנות.
83 I22גיליוןIשביליםI