Page 86 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 86
מאז, יום-יום, בכל רגע פנוי ממשימות, מיהרו חיילי הפלוגה לתא מספר 2, הטו
ראשם כלפי החור ורווים בצמא את החדשות האחרונות.
מובן מאליו היה, שאיש לא השתמש בתא מספר 2 לכל מטרה אחרת, ככבוד
אחרון לזה שקבור בעודו בחיים. אחרי שבוע של פעילות מופתית, נדם
-- הטרנזיסטור.נגמרולוהסוללותאושמאכעססופסוףעלהאֵשםבליאשמה
ששלח אותו לשם? אחרי חודש הגיעה סופסוף הפקודה. היה עליהם לנטוש את המחנה המדברי לשם מטרה אחרת. קובי שב בפעם האחרונה אל לב הקטסטרופה. כמה דקות עמד לבלי נוע כדי להיפרד מהטרנזיסטור. לאמתו של דבר, איש לא נפרד מילדותו ברגע שעטה מדי חייל. אבל קובי חש פתאום שבדיוק כפי שחותכים פרוסת לחם בסכין – הוא חותך בזה הרגע פרוסת ילדות מחייו ומותירה מאחור. הוא ידע שעליו לעזוב את המקום. "הג'יפ מחכה לי", חשב, וכולם מחכים רק לי, הג'יפים האחרים עזבו כבר. אצטרך לבוא עוד לבקר." אבל היה ברור שדבר כזה לא יקרה לעולם. מאידך גיסא, אפילו אם מישהו יעבור כאן עוד כמה חודשים, הרוח וסערות החול ימחקו את כל סימני המחנה, והמקום ידמה ליתר המדבר – לא תהיה לו זהות, ואיש לא יוכל לחשוד בכך שפה קבור טרנזיסטור. המקום יתקיים רק בשכבה הדקה של זכרונו. הרוח גברה ופיזרה חול בפניו של קובי. עיניו שרפו. "הנה, כבר החלה מלאכת טשטוש עקבותיו של המחנה הצבאי",אמר לעצמו, תוך שהוא מעפעף ומשפשף את עיניו. הוא נכנס לג'יפ וסגר את הדלת. הנהג מיהר, רוגז על החייל שאיחר את העזיבה. קובי שמע אותו רוטן. הנסיעה החלה. הוא לא ידע לאן. לא נמסר לפלוגה. הוא היה חלקיק מצבא שלם. חייל. לא עליו לדעת לאן. בכל זאת – יכול היה לשאול. חסר היה לו לחצן הטרנזיסטור, העולם הרחוק נוכח. אך ממילא תחנות הרדיו אינן יודעות מה באמת חשוב בזמן מלחמה. אף תחנת רדיו לא שידרה את החדשה לפיה נבלע טרנזיסטור בידי המדבר ובכל זאת המשיך לדבר כמה ימים. טרנזיסטור אמריקאי שהובא לאסיה ונספג בשממה האפריקנית. את מי יכולה לעניין בשורה כזו בזמני מלחמה? "ובכל זאת תפקד עוד שבוע – איזו תופעה!" חשב. בצד הדרך הופיעו כמה עצים ונעלמו בחטף בערפל הסמיך. הנהג האט. קובי חש
I 22 גיליון I שבילים I 84
