Page 82 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 82
הטרנזיסטור של קובי
רירי סילביה מנור
שלא כהרגלם הוריו חיכו בפתח הבית כששב מבית הספר. "יש לך הפתעה", אמר אבא של קובי והניח יד על כתפו... "אתה זוכר את הדוד לוצי מאמריקה?" שאלה אמא. כיצד יכול היה יעקב לשכוח? היה זה הדוד היחיד שהצליחו למצוא. לא פעם סיפרו לו הוריו שנולדו בארץ הקרויה הונגריה, שם התרחשה מלחמה איומה. כל קרוביו נשלחו למחנות, רבים מהם מתו, ואלה שנותרו בחיים לא ידעו זה על קיומו של זה. ביום מן הימים, הוריו של קובי פרסמו מודעות-חיפוש במדור "קרובים מחפשים קרובים": "אנחנו, ממשפחה זאת וזאת, שגרנו בשנה זאת וזאת, בעיר זו וזו, נותרנו בחיים, גרים בבאר-שבע, בשיכון ד'. אם גם אתם בין החיים, שלחו אלינו את כתובתכם, כדי שנוכל להתראות". פעמים רבות כל כך סיפרו לו על ההודעה, שקובי ידע כל מלה בעל פה. להודעה היה הד – באחד הימים הגיע מכתב מאמריקה ובעקבותיו הדוד. "הדוד שלי לא מת!" סיפר למחרת קובי לילדים בבית הספר. "מיד אחרי המלחמה הוא עבר לניו יורק. אנחנו בשיכון ד' בבאר שבע והוא בניו יורק. עכשיו בא לבקר, הוא מחבקומנשקאותיכל הזמן,אמאקוראתלולוציבאצ'י." כשנפרד מקובי, לוצי באצ'י בכה. וקובי לא ראה עד אז איש גדול בוכה. "אתה זוכר את הדוד לוצי? הוא שלח לך מתנה. ליום הולדת." קשה היה לקובי להאמין: הדוד מקצה המפה זכר את יום הולדתו ושלח לו מתנה? הוא נכנס לבית, ועל השולחן הגדול התפנקה לה תיבת פלסטיק, עטופה בכיסוי עור לבן עם חורים עגולים. תיבה שהשמיעה צלילי רדיו, אבל נטולת חוט שנגמר בתקע. התיבה שרה ושרה, בכוח ריאות המתכת שלה, עצמאית, בלתי תלויה בדבר. "קוראים לזה רדיו טרנזיסטור, יש לו בטריות. אתה מטעין אותו ויכול לקחת אותו לכל מקום." קובי הביט נדהם בטרנזיסטור. גם הטרנזיסטור הביט חזרה בקובי כאילו בחן אותו בהתפעלות: אין לו בטרייה, ובכל זאת גם הוא מדבר זאת הייתה הפעם הראשונה שלקובי היה אוצר. הוא הניח ידו על הטרנזיסטור, לוודא שלא נעלם,
-
I 22 גיליון I שבילים I 80
