Page 56 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 56
לצפות לסימן ממנו והוא לא עונה ולא מגיב. אפשר לפרש כל שתיקה שלו, כל תזוזה בלתי רצונית, כשם שאדם מפרש את המצב כשאלוהים לא עונה. כל דבר משמש סימן, וכל פירוש לסימן הוא על פי
קו האופי של המפרש-המתפלל. מצד שני, הרב הוא בשר ודם, שוכב שם, דמנטיבי, ואפשר להלביש עליו כל דבר, לייחס לו כל סמל, לפרש כל הזזת יד מקרית כסימן. לאסוף רמזים על ידי מי שמאמין וללעוג בו זמנית על ידי מי שאינו מאמין. כאן להבדיל, לוריא רק בהתחלה, ועדיין אפילו מודע למצבו. אבל לא תמיד. לפעמים כמו שיכור שמעמיד פני פיכח כשהוא עובר על יד השוטר,
לוריא נדמה כמודע, אבל מעשיו בעצם חסרי היגיון. השיטיון מתואר כאן כמעין שטח הפקר של הנפש, אזור ספר מדברי - הנגב תופס חלק מרכזי ברומן - הרחק מרשויות הפיקוח. כשלוריא כבר לא בתפקיד הבכיר, יכולה להתרופף גם אחיזתו של הסופר אגו שלו, ולאפשר לדברים לדלוף מגבולותיהם )מתוך דברי קרן דותן ב"ישראל היום"(, וזהו שוב חיזוק לכך שעדיף לנו מצב הנפש הזה, על פי המנהרה, כדי להכיל את העובדה שישמעאל מותך בתוכנו לבלי הפרד, ידו בכל ויד כל בו ועל פני כל אחיו ישכון.
*דברים שנאמרו בעל פה בערב לכבוד הספר המנהרה בבית הסופר של אגודת הסופרים העברים בישראל בנובמבר 2018.
*הכותבת הגישה בשנת 1990 עבודת דוקטורט בנושא: "החצוי ביצירותיהם של א.ב. יהושע ופיליפ רות."
I 22 גיליון I שבילים I 54
