Page 103 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 103
"אני "... "אני". "אני, המורה"... "אני"..."אני..." המורה שמה לב לאייל שהחווה לעברה ביד מהוססת. אבל התעלמה ופסקה: "ועכשיו, מאיה!" "חגגנו את יום העצמאות עם ברבקיו על מדשאת הווילה שלנו. באו מלא אורחים...בעיקר מהעסקים של אבא...אוי, כמה מכוניות חדשות!כמעט ולא היה מקום לחניה..."
"שוב זאתי מנקרת עיניים עם העושר המשפחתי!" אמרה המורה בינה לבינה. "איזו התנשאות!" מעט מעוצבנת, החליטה לקטוע את דברי התלמידה: "מספיק! ניתן לעוד ילדים לקרוא!..." שוב נשמעו הקולות בכתה: "אני "... "אני". "אני, המורה"... "אני"..."אני..." ידו המורמת של אייל הציקה למורה. הייתה שמחה לרצות את הילד, אך נזהרה שלא להביכו. וכי מה יש לו לילד המסכן הזה להציע, חשבה, כשכול החיבורים שנקראו עד כה תיארו אווירה חגיגית בחיק המשפחות השמחות והמאוחדות שלהם!? ואז היא החליטה להפסיק בכלל עם הקריאה בכיתה. ממילא שעת החינוך התקרבה לסיום, והיה עליה להעביר עוד לתלמידים כמה הודעות ענייניות... "טוב, ילדים!" אמרה והביטה בשעונה בהפגנתיות. "זמננו תם. שימו את המחברות על שולחני, ובבית אקרא את כל החיבורים שכתבתם."
הדבר הראשון שעשתה המורה כשהגיעה הביתה, היה להציץ במחברתו של אייל. וכך תיאר הילד את חוויותיו מיום העצמאות: "אבא הגיע ולקח אותנו - אותי ואת אחי - הביתה. אני וליאור שיחקנו במשחקים הישנים שלנו. נשארנו עד הערב. איזה כיף!"
101 I 22 גיליון I שבילים I
