Page 101 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 101
איזה כיף, ביום העצמאות!
הרי בר-שלום
ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. שעת חינוך... כמדי שנה, המורה קוראת בקול נרגש סיפור מימי השואה. מודעים למעמד השעה, הילדים שומרים על שקט ומקשיבים לדברי המורה ביראת קודש. האווירה בכיתה כבהיכל תפילה... מעומק האולם פתאום נשמעו צחקוקים. אמנם ספוראדיים ומאופקים, אך בלתי הולמים לשעה וליום שכזה, כשהמורה מצפה מתלמידיה - ילדי כתה ו' הגדולים האלה - שיפנימו את דבריה וינהגו ביראת כבוד ובאיפוק מרבי. "נועה!" נזפה המורה בילדה שצחוקה צרם במיוחד... "מה קורה שם!?" "אייל מצחיק אותנו"! ענתה הילדה והחוותה בראשה אל עבר הילד שישב לצדה.
שוב, אייל!? חשבה המורה בלתי מרוצה בעליל... מה עובר עליו, על הילד החמוד הזה שעד לא מזמן נמנה עם התלמידים הממושמעים והמצטיינים בכיתה?! "אייל!" פנתה אליו המורה בקול חד, "בוא, שב כאן בספסל הראשון", אייל משך בכתפיו ונעץ מבטו ברצפה. בהבינה ששום דבר לא יזיז אותו מסירובו, המורה לא התעקשה. אבל בתום השיעור פנתה אל התלמיד ביחידות ובקול מאופק אך תקיף, ציוותה עליו שבבוקר המחרת יגיע לבית הספר מלווה באחד ההורים... אייל השפיל את עיניו. "אין אף אחד בבית", אמר בקול חרישי, "ההורים עזבו את העיר ולא יחזרו כל כך מהר." "ואצל מי אתה עכשיו?" שאלה. "אני נמצא אצל סבתא גילה, ליאור אצל הסבים האחרים", השיב הילד, בהיותו מודע שהמורה מכירה את אחיו ליאור הגדול ממנו בשנה. כי הרי לא מזמן הייתה גם המחנכת שלו. "אז שתבוא סבתא גילה!" פסקה המורה וסיימה את השיחה.
בבוקר המחרת התיישבה סבתה גילה אצל השולחן בחדר המורים אל מול המחנכת...
99 I22גיליוןIשביליםI
