Page 102 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 102
"יש בעיות עם אייל..." פתחה המורה את השיחה ישירות ובלי גינונים מיותרים. "כלום אינו מזכיר את הילד החרוץ והחביב שהיה בתחילת השנה. הוא נהיה תוקפני, מפריע בשיעורים ובהפסקות מחולל מהומות, מנבל את פיו ואף
לפעמים הולך מכות"... "תקופה קשה עוברת על הנכדים שלי", אמרה הסבתא ופלטה אנחה עמוקה,
"ההורים פתחו בהליכי גירושים ועזבו את הבית שכבר הוצע למכירה." * שעת חינוך שלאחר יום העצמאות. בקולות צוהלים הילדים מקריאים מתוך מחברותיהם את החיבורים על חוויותיהם במהלך החג... "תכתבו רק כמה שורות בלבד... עמוד אחד, לכל היותר!" הגבילה המחנכת את היקף המטלה שקבעה עוד בטרם החג. ועכשיו כולם רוצים לשתף את כולם במה שחוו ביום העצמאות...
"יפה!" אמרה המורה לילד שזה עתה סיים את הקריאה. אחר פנתה אל הכיתה: "ומי עכשיו?" "אני"..."אני"..."אני"..."אני"..."אני"... "טוב!... אז בועז!" קבעה המורה. הילד נעמד על רגליו והחל לקרוא... "נסענו כולנו לכנרת. כל המשפחה... רחצנו בים... אני הבאתי חכה מהבית ודגתי דגים. תפסתי שניים. אבא שם אותם על המנגל לצד הקבאבים..." וכן הלאה... וכן הלאה... "יפה"... אמרה המורה. "מי עוד רוצה לקרוא?" "אני "... "אני". "אני, המורה"... "אני"..."אני..." "טוב! אז... נשמע אותך". אמרה המורה והצביעה על צביקה. "ההורים טסו לחברים שבקפריסין. לקחו גם אותנו...זאת אומרת אותי, את אחותי מרים ואת רן אחינו הפעוט. יש להם לחברים מקפריסין ילדה בגילי, קוראיםלה ֶאְסֶתָרה...אסתר,בעצם.יא,איזהקולישלה,לילדההזאת!כאילו... היא שרה מאד יפה. אני"... "מי, עוד?" שאלה המורה לאחר שצביקה סיים את הקריאה.
I 22 גיליון I שבילים I 100
