Page 118 - שבילים גיליון 21

בטוחה שאמנם המחול הזה התחולל. היא ראתה אותם בעיני רוחה עושים את זה יחד, היא חוליית הקישור בין שניהם. הכושי עושה לה והיא עושה לבעל המערה, ככה חייתה כל הלילה. היא לקחה את הוויברטור החשמלי שלה, זה שניחם אותה בימי אלמנותה, ולפתה אותו בשתי ידיה. ואז, כשהגיע הזמן לקום
לעבודה, הכריזו על שביתה של פועלי הזבל, והיא הצליחה לישון שינה טרופה. כבחבלי קסם נמשכה לרחוב שפינוזה, היא ידעה את הסוד, וגורלו של אדם הופקד בידיה. היא הזתה במשך כמה לילות על המערה שלו. אפשר להמשיך ולחפור עוד ועוד, תמיד, בלי גבול. היא הבינה אותו, הלא אפשר להיחנק כאן
למעלה. שביתת הזבל הגדולה נמשכה כבר כמה שבועות. היא שוטטה ימים ארוכים ברחובות וראתה אותם תובעים בערמות הזבל, הסרחון, הזבובים, הנמלים והעכברים. אנשים התחלחלו, ילדים קטנים צרחו בבעתה, נשים בהריון התעלפו. העיר מייצרת עשרים וחמישה טונה זבל ליום. הזבל כבר קבר תחתיו לא מעט מכוניות חונות. את מקום העכברונים הלבנים החליפו חולדות ענק אפורות ומשופמות. נתן ישב במערתו, ולתדהמתו גילה סימני חיים גם בעומק הזה. הוא מצא עקבות של חולדות, גירודים בקירות האדמה. הוא דימה את החיים שיבואו הרבה אחרי האדם: לחולדות תהיה תבונה והן ישלטו. הן חיות הרבה יותר עמידות וישרדו הרבה אחרינו. לרגע זכר את אותו נער חלילן, שכל העכברים הלכו אחרי נגינתו עד לסכר הגדול, שם הטביע אותם והאנושות ניצלה. הפעם זה יהיה להפך. פתאום דפיקה בדלת. הדרך לפתוח את דלתו הייתה ארוכה. היה עליו לטפס בסולם, לסגור את מכסה העץ, לכסות בשטיח, להציץ בעינית ואז להחליט באיזה אופן לפעול. זו הייתה היא. הוא שמח לפתוח לה. היא נכנסה והוא נעל אחריה בכמה מנעולים את הדלת. מכסה העץ היה מורם. הם ירדו יחד בסולם. יום אחד יהיו כאן מדרגות, הוא הבטיח. וקירות, ותמונות, שם תהיה המיטה, וסוף סוף יהיה לי איפה לישון. אבל חלונות לא יהיו, היא קבעה. כן יהיו.
I 21 גיליון I שבילים I 116