Page 119 - שבילים גיליון 21
P. 119
איך? אנחנו נצייר אותם. מהחדר תימשך מנהרה, שבילים, גורדי מעמקים, חניות, ברכה, גינות ננסיות. למעלה יש פקקים, ערמות זבל, מצלמים אותך בכל פינה, מכריחים אותך להיקשר לרצועות, דופקים לך קנסות כאילו היית כלב שחרבן במקום ציבורי. החדר הזה לא קיים במציאות, היא התווכחה. אתה חופר עיר תחתית בדמיון שלך בלבד. הוא הביט בה וחמל עליה. בואי אלי, אמר. אבל מה יהיה, היא שאלה בייאוש, החולדות עומדות להשתלט, לפזר מחלות. תישארי אתי כאן. נצא להביא אוכל ולחלץ את העצמות כשנצטרך. היא הזדחלה אליו וישבה על ידו בברכיים מקופלות. ידיה מחבקות את ברכיה, ראשה מונח עליהן, ושערה מכסה עליה כאוהל. הוא הסיט את שערה וחיבק אותה. אני יכול להציע לך מקלט. יש לי עוד רעיונות טובים, נתן אמר. לכי לבוס שלך ותציעי לו לייבש את הים על יד העיר. לא ממש לייבש, לבנות כביש כמו שובר גלים, מחוף תל ברוך עד יפו. רוחבו קילומטר ואורכו עשרים וחמישה קילומטר, אולי שלושים. במרכז הרצועה היבשתית הזאת ייבנה כביש של עשרה מסלולים לכל כיוון, אחד מכל צד לתחבורה ציבורית ואחד מכל צד לרכב הצלה. בשני הצדדים הפונים אל הים יהיו טיילת ואזורי דייג, אחריהם בניינים שחלונותיהם פונים לים, ובמרכז הרצועה הכביש שיפתור את בעיית הפקקים ואת בעיית הקסדה והרצועות הזוהרות. כן... היא נראתה חולמנית והניחה את ראשה על חזהו. המרחבים כאן למטה השפיעו עליה טובה, הדיבורים שלו היו לה נעימים, חום גופו ריכך אותה. מחשבותיו נסקו על ידה, הפתרונות היו קלים לפתע, עתה ידע שעשה את המעשה הנכון, שהחפירות הביאו לו את האישה הנכונה. כאן, מתחת לאדמה, במעמקים, הייתה להם מחילה.
117 I 21 גיליון I שבילים I
