Page 105 - שבילים גיליון 21

ברוס היינו בשלבים הסופיים, וחיכינו להמלטה של הפילה. קראו לה "כוכבית". כל יום המדענים שלי שקלו את הפילה ועשו אולטרסאונד של עובר הממותה. הכל הלך חלק וטוב ללא דאגות. משקלה של הפילה עלה לפי התוכנית, והממותה זזה בתוך רחמה. במהלך הכנס בקנדה, כששלחתי מכתבים אלקטרוניים לחברה, השיבו לי, שנשארו עוד כשבועיים עד ההמלטה. הייתי צריך לחזור מהכנס בעוד חמישה ימים, ולפני החזרה שלי ארצה תכננתי לבקר
את חברי הפלאונטולוג, לכן טסתי מטורונטו לאוקלהומה. השהות הקצרה בארצות הברית עברה מהר, עליתי על הטיסה חזרה לישראל והתישבתי בכסאי. בדרך חזרה הביתה, פתחתי את תיבת הדואר שלי בטלפון הנייד, וראיתי הודעה חדשה מהחברה: "היום בבוקר נולדה ממותי. משקלה מאה עשרים ושבעה קילוגרם. ברכותינו לכבוד הממותה המשובטת הראשונה!" איזה בעסה! הספקתי לכתוב: "כל הכבוד! אל תסגרו את הכלוב במנעול, כי אין לי מפתח. סיגרו רק במנעול אלקטרוני. אחרי הנחיתה ארוץ מיד לחברה להסתכל על ממותי. לפני שסיימתי את מכתבי, ביקשו במטוס לכבות את הטלפונים הסלולריים. מההתרגשות הרבה לא יכולתי להירדם, או לצפות בסרט שהקרינו במהלך הטיסה. רציתי לצעוק, לשיר, לקפוץ. האיש שישב במושב לידי שאל אותי משהו, אך עניתי לו לא לעניין. רציתי לספר לו על ממותי, אבל הבנתי שזה רעיון משוגע. נזכרתי שברוס נתן לי גרסה אלקטרונית של ספרו הבדיוני בשם "עבר־הווה־עתיד". התחלתי לקרוא ונרדמתי מעט. כשהתעוררתי שמעתי רעש חזק מהמנועים של המטוס. זרקתי מבט לעבר השעון. נשארה שעה אחת עד הנחיתה ועד הפגישה עם ממותי. שוב, גל התרגשות הציף אותי. הוצאתי מהתיק פנקס דפים והתחלתי לכתוב: "ממותי. לפני שעות ספורות נולדה הממותה המשובטת הראשונה בעולם". אחרי התחלה כזאת פאתטית המשכתי לרשום דברים רגילים; מטלות יומיומיות להתקשר וכמה מספרי טלפון, להיפגש וכמה שמות לפגישות, לכתוב מכתבים אלקטרוניים..." בסוף הרשימות ציירתי את הממותות, כפי שהאדם הקדמון צייר במערות.
103 I 21 גיליון I שבילים I