מאמרים של: meira
פורת דניאלה
דניאלה פורת – ב – 1973 למדה גרפיקה במכונים האמריקאים, מציירת החל משנת 1978 השתלמה אצל האומנים שוש בטלהיים ,אריה למדן, משה פלג ,טסי פפר כהן ומוטי פן.
השתתפה בתערוכות ציור קבוצתיות:
בבית יד לבנים בראשל"צ
בסטודיו בטלהיים
בגלריית שלווה לאומן בת"א ב- 2002
ביקב בראשל"צ ב-2004 , "מעבר נוגה"
בתערוכה ליום האישה הבינלאומי בראשל"צ ב-2006 , "90-60-90"
בתערוכה ליום האישה הבינלאומי בראשל"צ ב-2007 , " התמודדות"
בתערוכה ליום האישה הבינלאומי בראשל"צ ב-2008 " לפרום עבר לסרוג עתיד"
בתערוכה בביתן האומנים בראשל"צ ב-2010 "חולצות מדברות כבוד"
בבית התנ"ך בתל אביב ב-2011 "אדם וטבע "
בתערוכה בגלרינה בבת שלמה ב-2011 "שפת גוף"
בתערוכה וירטואלית בגלרינה ב-2013 "מבט אורבני"
בתערוכה וירטואלית בגלרינה ב-2013 "עץ השדה"
תערוכה באחוזה 100 ברעננה ב-2014 , "על כלבים וחתולים וחיות נוספות"
בגלרית הבית הירוק בתל אביב ב-2014 "מעברים"
תערוכת יחיד : בבית נגלר , קריית חיים ב -2007 , "כי האדם עץ השדה"
בשנים האחרונות עוסקת בהיבט החיובי של החיים דרך נוף ודמויות, תוך שימוש בטכניקות של פסטל יבש וצבע שמן על בד.
ביצירותיה חודרת דניאלה למהות הפנימית שבנוף האנושי והטבעי. הדבר מאפשר לצופה לראות את הנוף בפרספקטיבה שונה.
דניאלה חותרת מתחת לשכבות החיצוניות ומחפשת את האופטימיות, השמחה שבחיים, התקווה והכוחות שמאפשרים צמיחה והתפתחות.
החיבור שלה לעצים ולטבע מסמל את השורשיות אותה היא מרגישה כלפי הארץ, את תחושת ההוד וההדר שביצירה האלוהית, את החמלה למט ליפול.
באוסף שלה ישנם גם ציורי פורטרט מתוכם עולים רגשות של שמחה, הסברת פנים, נוכחות, נתינה, הממלאים את המביט בהם בכוח חיובי.
אתר: danielart.info
צועק בכל כוחי / אברהם בידה
אני עומד ברחוב וצועק, אבל אף אחד לא שם לב. אני פותח את הפה וצועק בכל כוחי, אבל לא שומעים את קולי.
אולי לא יוצאות המילים ממני, ואולי כולם, כולם חירשים?! כאילו אני לא קיים, כזה אחד שלא שייך לאף אחד.
מיותר.
אני שייך קצת לאמא שלי, ואחר כך קצת לאבא שלי. האיש שגר עם אמא שלי אומר שאני ילד חריג. אמא שלי אומרת שזה לא נכון. היא אומרת לו, שלהגיד את זה זה "מיותר".
אני לא יודע מה פירוש המילה מיותר. בבית הספר אני שואל את המורה שלי. היא אומרת לי ככה: יונתן, היא מסבירה, מיותר זה כמו מה שנותר. למשל, היא ממשיכה ואומרת, אם נחלק שלושה ארטיקים לשני אנשים, כל אחד יקבל ארטיק אחד. אבל ארטיק אחד נשאר, נותר. המורה מחייכת מרוצה, ואני חושב איך אפשר לחלק ילד אחד לשני אנשים?
פעם היינו שלושה: אמא, אבא ואני. אבל עכשיו אני קצת עם אמא וקצת עם אבא. אני זוכר, אני הולך ברחוב כשאמא מחזיקה אותי בידה החמה מצד אחד. אני מרגיש את חום ידה בתוך הבטן שלי. וגם בחזה. אבא שלי מחזיק את היד שלי השנייה חזק מאוד, כאילו אני אברח לו. אבל אני לא בורח להם. אני מסתכל פעם לצד ימין על אמא ופעם לצד שמאל על אבא.
אנחנו הולכים ככה מחוברים ביד, כמו שרשרת שהיינו גוזרים בגן לקשט את הסוכה. היינו מכינים שרשרת של אנשים מחוברים מנייר צבעוני וקושרים אותה מצד אחד של הסוכה לצד השני. ככה היינו הולכים ברחוב כמו שרשרת של אנשים מחוברים. ואני צחקתי כל כך! במיוחד כשההורים שלי היו סופרים ביחד: אחת… שתים… שלוש…, וביחד היו מעיפים אותי באוויר! כשהייתי נוחת לאדמה, הייתי מאוד שמח וביקשתי מהם עוד פעם אחת לפחות.
עכשיו השרשרת לא מחוברת, היא נקרעה…
בבית הספר אני עושה בעיות.
יש בכיתה שלי ילד שמן, מפונק, קוראים לו יוסי. יוסי מגיע תמיד לבית הספר עם תיק אוכל. הוא משוויץ בגלל שיש לו שני סנדוויצ'ים וחטיף. הוא גם מספר שיש לו כסף, דמי כיס לשתייה. יוסי חושב שאני מקנא בו. יום אחד בהפסקה, כשהיינו בחצר בית הספר, הוא קרא לי בשמות. הוא אמר לפני כל הילדים שאני ילד יתום. אני יודע מה זה ילד יתום. אז אני אומר לו: "תפסיק, שמן!" אני יודע שילד יתום זה ילד שאין לו אמא או שאין לו אבא בכלל. אבל לי יש קצת אמא, ולפעמים – קצת אבא.
אני כועס מאוד. יוסי לא מפסיק. הפנים שלי נעשות חמות מאוד. במצב כזה אני לא יודע מה קורה לידיים שלי. אני מכניס לו אגרוף, מכה אותו וצועק: "יוסי, תשתוק!"
מנהלת בית הספר קוראת לאמא שלי ואומרת לה: "אמא של יונתן, אני מצטערת. הבן שלך בעייתי. הוא לא יוכל לבוא יותר לבית הספר".
אני שומע את אמא שלי מספרת לאבא שלי בטלפון שאני מושעה. היא אומרת לו שאני ילד אלים ולכן צריך להישאר בבית. אמא לוקחת אותי מבית הספר הביתה. היא מחזיקה את היד שלי חזק ומושכת אותי אחריה כמו שאני ילד קטן. אמא אומרת לי: "יונתן, אנחנו נעשה לזה סוף!" אני לא מבין.
האיש שגר עם אמא שלי לא מסתכל עלי ואומר לאמא שלי: "צריך לשלוח אותו לפנימייה. אין מה לעשות!" את זה אני כן מבין. האיש הזה מאוד עצבני. הוא מתחיל לצעוק והידיים שלו עפות לו מסביב לגוף, ואחר כך גם פוגעות בי. אני לא יכול לראות יותר. אני רץ לחדר וסוגר את הדלת ואת האור, ואז אני בוכה.
בבוקר, כשהאיש הזה ואמא שלי נמצאים בעבודה, אני מחליט על פתרון אחר. אני שם בתוך תיק בית הספר כמה דברים שאני צריך ויוצא מן הבית. בהתחלה אני הולך לאט, אבל אחר כך אני רץ מהר יותר ויותר עד שנגמר לי הכוח. אני עומד.
(מתוך: שבילים, גיליון 16)
שושני נורית
ולדה בקיבוץ גבת
ב- 1954 עברה, עם משפחתה, לקיבוץ יפעת שם סיימה את לימודיה בבית הספר התיכון.
למדה שנתיים בסמינר למורים בבית ברל והוסמכה כמורה בסוף שנת 1962.
בשנת הלימודים 1963 החלה לעבוד כמורה וכמחנכת בבית הספר היסודי בכתות ג'-ו' ביפעת.
בשנים 1967 עד 1968 למדה באוניברסיטת בר-אילן: חינוך וספרות עברית .
בשנים 1976-1977 למדה ב"חוג למחשבת ישראל" וב"חוג לספרות עברית" בשלוחה האקדמית ב"אורנים".
בשנת 1982 ערכה את עלון המשק של קיבוצה – יפעת.
בשנת 1983 החלה ללמד תנ"ך וספרות בבית הספר התיכון האזורי "העמק המערבי".
יותר מ-10 שנים המשיכה ללמד בבית ספר זה עד שביקשה לשחררה ולאפשר לה לעבור לעבודה בספרית העיון של בית הספר.
בין השנים 1995-2001 ניהלה את ספריית העיון של בית הספר "העמק המערבי" ובשנת 2002 עם הגיעה לגיל 65 יצאה לפנסיה.
החלה לצייר בתקופה בה נפטרו הוריה והיא כבר בת למעלה מ-50 שנה.
בשנת 2009 יצא ספר שיריה: "בחוט של מחשבה". לספר מצורף דיסק ובו שיריה, חלק מציוריה, ונובלה בשם: "חליל מיילל בואדי" .
כיום מציירת נורית רק בתכנת הציור painter שבמחשב כשהיא מציירת על לוח במבו ובעט במבו.
תומר-ענברי אביבה
אם לשלושה וסבתא לשתי נכדות. בוגרת MA בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב. עבדה 38 שנים בהוראת תולדות האמנות, היסטוריה ואזרחות.
כיום פנסיונרית עוסקת כמרצה לתולדות האמנות, מורה בסטודיו לקרמיקה וקדרות, מעצבת תכשיטי חרוזים וכותבת.
בעקבות ערב שורשים של משפחת אביה כתבו היא, אחיה ואלי תומר מחזה "חמין של יום שני" אשר בימים אלה מופק בידי הבימאי אדי מוכתר. המחזה עוסק בקונפליקטים אישיים בין נערה מתבגרת להוריה, שזור בסיפורים מהעבר של הווי המשפחה והקהילה היהודית בעירק.
הספר "על גב סופה" הוא רומן ביכורים שכתבה יחד עם בן זוגה, פנחס ענברי, עיתונאי ואנליסט בכיר. הספר נכתב, נערך ועוצב על ידי שניהם.
שרון משה
משה שרון – תושב מודיעין, יליד יקנעם, בן 34 נשוי ואב לשלוש בנות, עובד כמרצה עצמאי באוניברסיטאות, מכללות, גופים פרטיים ועסקיים. ה"מומחיות" שלו היא חיבור בין עולם הקואצ'ינג והפסיכולוגיה )שזה הרקע האקדמי שלו לבין יהדות, חסידות וקבלה. B.A בפסיכולוגיה והתנהגות ארגונית מאוניברסיטת בר אילן, קורס למרצים ומנהיגים ב"גישות", הנחיית קבוצות ב"מכללת ספיר", קורס אימון Coaching , "מראות אסטרטגיה", קורסים בכתיבה יוצרת, לימוד יהדות, חסידות וקבלה מזה כ 17 שנה במסגרות אקדמיות וישיבתיות. מנחה קורסים, חוגי בית וכן אימון אחד על אחד, הכשרת מרצים לקבלה וגם בכתיבה כדי לעזור לכל אדם להתפתח, לרכוש כלים ולהיות מודע לעצמו, לעוצמותיו, לערכיו ומאוויו, על מנת להביא לעולם את הכוח שטמון בו ולהיות מאושר. חזונו – ליצור יחסי אהבה, אחווה ורעות אמיתית בארץ ישראל.
סיפור כתיבת "אייכה"
"אייכה" ליווה אותו כשבע שנים. שעות של מחשבה, אהבה ודם הושקעו בו. הוא יותר נמחק מאשר נכתב. "אייכה" לייוה אותו 3 לידות, חזרה בתשובה אחת, טיול מיוחד להודו ולילות ללא שינה.
"התחלתי לכתוב ממקום של התרסה. הרב שלי, דאז, היה מנפיק ספרים בערימות, מוצלחים ובעיקר לא, עד שיום אחד הטחתי בו שספריו מיותרים ולא עושים רושם אמיתי. לא נוגעים. צריך סיפור, אמרתי לו, שירגש, כל הספרים שלך חוזרים על עצמם, כולם. צריך לכתוב פרוזה רוחנית (בכל זאת לפני שהגעתי אליו עשיתי 5 יחידות ספרות וקראתי בצרורות). אז תכתוב, הוא ענה לי. תכתוב אתה. אז התחלתי. כתבתי פרק ונתתי לאנשים לקרוא. הם אהבו ואני המשכתי…
ואז הגיע שבוע הספר, החלטתי ליישם את הרעיונות שאני מרצה עליהם, על היכולת של האדם לברוא מציאות בעזרת המחשבה, התיישבתי על אחד הספסלים בכיכר רבין, עצמתי את עיניי ודמיינתי את הכרוז קורא "הסופר משה שרון חותם על ספרו, עכשיו בדוכן כתר".
אתר אינטרנט: www.mo6.co.il
לרכישת הספר באינטרנט: www.kabook.co.il
אתר הספר: http://ayeka.me
שגב דוב
בוגר מכון אבני, תל אביב ו"המדרשה" – בית הספר לאמנות "בית ברל".
חבר פעיל ואוצר תערוכות בעמותת הציירים והפסלים בראשון לציון.
עוסק בתחום האמנות הפלסטית למעלה מ-25 שנה ,הציג בתערוכות רבות ,קבוצתיות ואישיות בארץ ובחו"ל.
עוסק כיום בהדרכת אמנות הציור בחוגי מבוגרים ביהד-מונסון, בראשון לציון ובסטודיו בראשון לציון.
שבת ראובן
עיתונאי, סופר ועורך. יליד 1962, בוגר אוניברסיטת בר-אילן בספרות משווה. ערך ספרי יישובים ( מזכרת-בתיה, באר יעקב), כמו-כן ערך ספרי ביוגרפיות אישיות. סיפורים קצרים ומסות משלו פורסמו בכתבי עת ספרותיים ובעיתונים ("אפריון", מאזניים, "גג " "מעריב "העיר" ועוד). אתרי יצירה: http://www.bkiovnhroh1.com http://cafe.themarker.com/blog/417257 רשימת פרסומים:
- מעבר למקום, שירים, הוצאת דמיר, 1984.
- האושר הסתור והבכי, שירים, הוצאת ירון גולן, 1995.
- ביוגרפיה: "מבבל לאם המושבות"( ר' יעקב שמש זצ"ל) הוצאת קרן חייט 1998
רון רחל
בת להורים ילידי הונגריה.
ב – 1958 למדה ציור בסטודיו של האמנית הבינלאומית, אילנה שפיר. ב – 1963 למדה תולדות האמנות בתיכון "תגר" בהדרכתה של אילנה שפיר. ב – 1979 – 1990 ניהלה מחלקה לקידום תעשייה ותיירות באשקלון. מ – 2005 משתתפת בסדנאות ציור וקרמיקה. מ – 2006 מציגה מידי שנה בתערוכות קבוצתיות ויחיד ברחבי הארץ, אשקלון, אשדוד תל אביב, חיפה מודיעין. ב- 2010 זכתה במקום שני בתחרות ציורים ארצית לגיל השלישי מטעם "ליונס" בנושא "ואהבת לרעך כמוך". ב -2012 השתתפה בתערוכת אמני ישראל בספרד בברצלונה ובמדריד. ב -2012 יצא לאור ספרה הראשון "עולם מדברי". סגנון הציור של רחל רון הוא ריאליסטי רחל מתייחסת למחזוריות החיים של הצומח החי והדומם ומביאה לידי ביטוי את הפרטים הקטנים בהתנהגות ובהתנהלות, רגשות, זיקנה, אנשים ונופים. כיום מציירת בחברותא עם קבוצת GRAD GROUP , קבוצת אמנים שהתאגדה בסטודיו בביתה מתקופת מבצע "עופרת יצוקה" .
ראובני רפי
רפי ראובני – (רפאל רובן) נולד ב- 1938 ביוגוסלביה. הבן הצעיר לאימא פלורה ולאבא שמואל רובן ואח למאיר, ליוסף ולאלברט. את מלחמת העולם השניה, עבר ביערות אלבניה ולאחר מכן במחנה ריכוז ברגן-בלזן בגרמניה בהם איבד את אימו, את אביב ואת האח הבכור מאיר. בתום המלחמה, הוחזרו ליוגוסלביה, בה שוכנו בבית יתומים יהודי עד העליה לארץ ב 1949.
רפי הועבר לקיבוץ שער-העמקים יחד עם קבוצת ילדים מארצות אירופה, ששרדו כמוהו את השואה. בקיבוץ סיים את התיכון. שירת בצה"ל בחיל גדנ"ע, בה הדריך חיילים לאירגון הנוער למסגרות גדנ"ע. הוסמך כתוכניתן י.ב.מ., תיכנת את מערכות המסחריות והניהוליות של חברת "שקם", לקראת קליטת המחשב הראשון בחברה – ומהראשונים בארץ (1967). מאוחר יותר הוסמך בחברה לתפקיד "מנמ"ר" (מנהל מערכות מידע ראשי). ב 1996 עם הפרטת ה"שקם" (ההפרטה הראשונה במשק הישראלי) ופירוקה, רפי מונה כמנמ"ר באירגון "מגן דוד אדום" עד פרישתו לגמלאות.
תחביבו באמנות בעיקר במוסיקה. ניגן על חלילית, מנדולינה והכלי הראשי שלו היה האבוב שאת הכשרתו קיבל מהאבובן הראשון בתזמורת הפילהרמונית הישראלית – אליהו טורנר.
כותב מדי פעם לעיתונים על אירועים אישיים מיוחדים.
כתב ספר "שדמה" על חבורתו מהקיבוץ.
