Page 94 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 94
רק לאחר שהגעתי למלון ועיינתי במפת העיר, התברר לי שאני נמצא במרחק קצר מן המקום שבו גר אבי, ועתה בנויה עליו האוניברסיטה המקומית. למען האמת, כשיצאתי החוצה, לא יכולתי לדמיין לעצמי, בנתונים המעטים שהיו בידי, כיצד נראה האזור בעבר הרחוק. רק לאחר-מכן, במוזיאון היהודי, ראיתי
את תמונות העיר בימים שלפני ההרס, וגם את עיי החורבות לאחר ההפצצות. עכשיו נראתה העיר אחרת: כיכרות, מסעדות, בתי-קפה, נגנים במדרחוב, עיר חדשה, מנומנמת-קמעה בערבים, וכאז כן עתה "עיר פועלים". עיר שרחובותיה מתרוקנים עם חשיכה, וברחובות המרוחקים מן המרכז כמעט שלא נראים
אנשים. רק הכנסיות המזדקרות במרכז העיר נותרו כשהיו, שרידים יחידים שלא נחרבו. אלו היו הכנסיות כנראה הכנסיות שעל פניהן חלף אבי בדרכו מדי יום.
נסעתי בבוקר אל המוזיאון היהודי השוכן בבית-הכנסת ששוחזר במקומו של
-- בית הכנסת המקורי, זה שהועלה באש בליל הבדולח. קיבלתי שם את מפת
--
בית הכנסת הקברות ואת המפתח לשער הכניסה. מצאתי את בית הקברות
ברחוב צדדי, מול פארק ירוק ועצים נוטפים, באתר הנראה כחלק מן הפארק. רק לוחית קטנה בחזיתו סיפרה בגרמנית את קורותיו. פתחתי את השער ונעלתי עצמי מבפנים. עברתי בין המצבות שהיו פזורות ללא סדר, רובן שקועות בקרקע בתוך צמחיה סבוכה, חלקן התחתון אינו גלוי, וכמעט כולן מעלות אזוב ואותיותיהן מחוקות לחלוטין. רק מצבות מעטות נשאו שמות וכיתוב הניתנים לקריאה, בעיקר בגרמנית. את קברה של סבתי לא מצאתי. אף-על-פי-כן לחשתי תפילה לעילוי נשמתה. כדרך מאמינים תמימים, פניתי אליה וסיפרתי לה בקצרה את קורות משפחתה מיום שהלכה לעולמה ועד עתה. אמרתי לה שעשיתי כמיטב יכולתי למצוא את קברה וגם סיפרתי שבתי הבכורה קרויה על שמה. אחר-כך יצאתי מבית-הקברות ונעלתי את השער. חזרתי אל המוזיאון והתפניתי לעבור בין המוצגים ולקרוא הרבה ככל האפשר, בעיקר על פרשת זבונשין, זו שנתנה את שמה לגירוש היהודים בעלי האזרחות הפולנית מגרמניה לפולין באוקטובר ההוא. התעכבתי בפינת הספורט היהודי בה הוצג סיפורו של סקציית-הִאגרוףבמועדון"הכח",שאבינמנהעלשורותיה.
I 22 גיליון I שבילים I 92
