Page 117 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 117
שמאיימת להשתלט עליי ומרגיע את עצמי. "בנות אלה חיילות, ממלאות חובתן למדינה, כפי שאני מילאתי." רצון עז אחז בי לפתע להצדיע להן. בקושי שלטתי בו. רגשותיי טלטלו אותי כגלים, לרגע, מזועזע, לרגע גאה ולרגע מוחה בלבי: לנערות אלה מגיע לחיות את נעוריהן, ללבוש שמלות יפות ולא מדי צבא ו"שחפץ." בכל אחת מהחיילות הצעירות האלה ראית אותך. נמלא לבי חמלה על חיילת צעירה שנשאה תיק כבד בנוסף לנשק הארוך. רציתי לגשת ולעזור לה. אחרי הכל, הייתי חייל... התעשתי שוב, אומר לעצמי: "בנות אלו הן לוחמות אמיצות, כפי שאני הייתי." כשהתקרבתי אליהן שוב אחז בי הדחף להצדיע להן. לא הרמתי ממש את היד לרקה, שלא יחשבו שאני מטורף. המשכתי ללכת ומחשבותיי המטלטלות, בין מחאה על נעוריהן האבודים ובין רצון להצדיע על מילוי תפקידן להגנת המולדת, כמו נחיל דבורים משתלט עליי. תמונות קשות מימי שירותי הצבאי עלו במוחי והטריפו עליי את דעתי. גהינום של ממש... נשק, הסט-גוף, תנועה זוחלת, ירייה מדויקת וזניקה חדשה... איך נערות עדינות כ"אצבעונית" שלי יעמדו בזאת?
שוב המאבק בתוכי... המדינה הקטנה שלנו שנלחמת על עצם קיומה, נדרשת גם לנערות האלה. הן תופסות עמדות צבאיות רבות ומאפשרות לצעירים להיות במקום שבו הם צריכים להיות.
"אצבעונית יקרה שלי! אני יושב על הדשא ליד הגדר במרכז הגיוס כותב שורות אלה. אביך, אמך, סבתך, אחיותיך וידידך כבר איחלו לך מסע טוב. ואת, כמו שאר הבנות, עלית לאוטובוס העושה דרכו לנגב, כדי לפתוח דף חדש בצבא ההגנה
לישראל. תיק ענק על כתפייך הקטנות מסתיר כמעט את כולך. את צועדת בבטחה לעבר האוטובוס. אני צועד בהיסוס לעבר המכונית וראשי כבד.
115 I 22 גיליון I שבילים I
