Page 115 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 115
מכתבו של חייל ותיק
איליה נמצוב
מלחמת העולם השנייה, ברוך השם, הסתיימה בניצחון האור נגד החושך. בכל החזיתות סביב פרברי מוסקבה, המלחמה הייתה קשה מאוד, בפרט בקשת של העיר קורסק המפורסמת, לרגלי העיר סמלונסק ובסטלינגרד וכןבמקומות
נוספים. בעתכתיבתמליםאילו חשתי שגרוני נחנק, האם יש בכלל מלחמות קלות בעולם? וודאי שלא. מלחמות מטבען הן אש ומוות, מוות ואש. אש ומוות קטעו לבחורים בני גילי כמעט לגמרי את החיים. גם היום כעבור שישים שנה, עדין גופי דוחה רסיסים של פגזים, אשר נתקעו בעצמותי. מנסה למחות את זכרונות המלחמה מלבי כמאמר השיר: "מה שהיה היה ונשכח מהלב." תפילותיי שילדיי ונכדיי לא יצטרכו לשרת בצבא לא התממשו. מתחת לצל חורשותהזיתיםוהבתיםהשלוםלאהגיע,ונכדתיהפטריוטיתכסבּה,שהפכה לעלמה חטובה ויפהפיה, מגויסת להגנת גבולות מדינתנו.
עברתי עשור רביעי מאותו יום מרגש, כשעליתי עם משפחתי מרוסיה למולדת אבותינו. אני מרגיש בר מזל שהייתה לי הזכות לשרת בצבא הגנה לישראל ולא מתלונן אף לא על רסיסי הפגזים שמציקים לגופי. בחיי היו אירועים משמחים רבים. אני אב גאה לבן ובת וסב גאה לארבעה נכדים, בלי עין הרע. השנים חולפות ביעף מאז היותי חייל, וכעת אני מלווה את נכדתי הצעירה קטיה אל לשכת הגיוס. אני קורא לה "אצבעונית" על אף ששמה דומה לשמה ברוסית קטיושה. כתבתי לה את המכתב הבא: "שלום לאצבעונית היקרה שלי, אני כותב לך, אך כלל לא בטוח שאמסור לך אי פעם מכתבי זה אותו כתבתי ברוסית, בשפה שאינך שולטת בה. אנחנו חיים יחד וקרובים זה לזה, על אף שנולדנו לעולמות שונים ומרוחקים זה מזה. אני יהודי זקן, יהודי קדמון בעולם הערכים והמורשת שלי ביחס אלייך.
113 I 22 גיליון I שבילים I
