Page 116 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 116
שם המדינה בה נולדתי השתנה מעת לעת: רוסיה, פדרציה רוסית, ברית המועצות, ס.נ.ג ושוב רוסיה. בתוך השינויים הקולקטיביים של המדינה, בגרתי והשתניתי. רבולוציה, שבסופו של דבר התבררה כמהפכת דמים, מלחמות חמורות ביותר, רעב, גירוש ואיבוד קרובים... לחץ אינסופי של אנטישמיות, גלויה וחסויה, שחרצו עמוק בליבי והפכו שערי השחור ללבן. אך אינני מתלונן, רוויתי נחת מחיי. אחרי שירותי הצבאי למדתי באוניברסיטה והצלחתי יפה בשלושת התארים. אולם תחושת עצבות ממלאת את לבי בעת כתיבת המכתב. מלאולך,נכדתי היקרה,שמונה-עשרה.שיחקמזלךלהיוולדכאןבמדינת ישראל - בעיר שבה התנוססו בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, עיר שכל אבן בה מספרת סיפורי תהילה ועצב. נולדת בירושלים ואף על פי כן שמך קטיה, קטיושה )עם דגש על האות "י"( המזכיר לי את עצמי בארץ הזרה בה נולדתי, ובה התחוללו פרעות, מלחמות וצרות גדולות, בפרט ליהודים שרצו להגשים חלומם לעלות לציון. בנים ובנות בגילך לבשו מדי צבא ואחזו בידיהם נשק. קטיה יקרה שלי, את בת 18 ואת "סברס". נדמה לי, שעברת מסלול מהיר ומקוצר גדוש בחוויות נפלאות: גן ילדים, בית- ספר, צופים... מסעות להרי יהודה, לינה בשקי שינה, "קומזיצים" מסביב למדורות, תפוחי אדמה אפויים בגחלים... אני גאה במיוחד שהפכת להיות מדריכה בצופים. זוכר איך שבת מאחד המסעות, וריח מדורות חזק נדף ממך, ארומה של לבנדר ועצי מחט. והנה את חיילת. תודעתי עדיין אינה מעכלת. על כתפיהן של חיילות שראיתי בתחנת אוטובוס רובה 16-M עם קנה ארוך. ראיתי אותך לנגד עיניי וזעזוע אחז בי. האם כמותן תשאי נשק "אצבעונית" יקרה שלי? הייתי חייל בגילך, ותמונות קשות עדיין עולות בזכרוני ומטלטלות אותי כמו הרסיסים שמשוטטים בגופי. אני מנסה להדחיק ולהתמודד עם הצפת הרגשות
I 22 גיליון I שבילים I 114
