Page 84 - שבילים גיליון 21
P. 84
דמעת קריסטל
רפי אגמון
הם ישבו על ספסל הבזלת. גופה צמוד לגופו, אולי צמוד מידי. על ברכיה מונח הוורד הענק שהביא לה, גבעולו הקוצני לרגליו. "אני לא מאמינה שאתה עולה לרכבת הזאת", אמרה בעצב, "כל כך הרבה זיכרונות..." נאנחה, "אתה זוכר את אותו היום על הנדנדה?" "כמובן", ענה בפשטות, "אני זוכר הכל", אבל כנראה, שהיא לא שמעה את דבריו, מחשבתה נודדת בנבכי זיכרונה.
באותו יום מלאו לה 13 שנים, היא לבשה שמלה לבנה עם פרחים אדומים וסרט משי זהוב שזור בשערה הארוך. היא ישבה בנדנדה שבחצר ויבבה חרישית, כאשר לפתע ראתה אותו בפעם הראשונה, עומד ומביט בה. "מי אתה?" "יאלב", הוא ענה ושאל בקולו הרך, "למה את עצובה?" "היא זרקה אותו מעבר לגדר והוא היה כל כל קטן...", אמרה בבלבול ומשכה באפה. "היא זרקה אותו? זה לא ברור, נא להשלים עוד פרטים" "השכנה מרים, תפסה את החתול שמצאתי בצוואר, וזרקה אותו מעבר לחומה. איך יכלה? איזו רעה, אני שונאת אותה." "לחתול יש עור בצוואר וזה לא מכאיב לו. כך החתולה נושאת את הגורים שלה, מחזיקה אותם מהצוואר בעזרת שיניה." "אבל זה גבוה!" "זאת לא בעיה לחתול. החתול יכול לנחות על רגליו גם מגובה רב יותר." "איך אתה יודע? יש לך חתול?" "לא, אבל אני יודע הרבה על חתולים. תוכלי לתאר את החתול? באיזה צבע היתה הפרווה שלו?" היא תיארה את החתול על־פי השאלות שלו, צבע, גובה, דוגמת הפרווה, ועם כל שאלה הרגישה טוב יותר ושכחה שהיתה עצובה וכועסת. הם המשיכו לשוחח, הוא היה אדיב, ושופע מידע מעניין, והיא קיבלה את
I 21 גיליון I שבילים I 82
