Page 8 - שבילים גיליון 21

פתח דבר
ההזמנה של רחלי אברהם־איתן להיות עורכת אורחת של כתב העת שבילים הפתיעה ושמחה אותי מאד, ובנוסף גם זכיתי להזדמנות לעבוד עם גבי יאיר כעורך אמנותי של החוברת. נושא החוברת על הקשר שבין שירה ואמנות לטכנולוגיה, למדיה, איך האמנויות מבטאות את נוכחותה של הטכנולוגיה, ואיך היא לפעמים הופכת להיות ביטוי לטכנולוגיהולמדיה,והגבולות ִמּטשטיםעדנעלמים.זהונושאמאתגרמאד,יש לי אליו יחסים מורכבים של משיכה ודחיה. איני יכולה להתכחש לנוכחותו של הטלפון החכם כמכשיר הקרוב ביותר לגופי, הוא מלווה אותי כל שעות היום, בלכתי, בשבתי ובנהיגתי. אני תלויה בו בתנועתי ובקשרי עם אחרים; האם העובדה הזאת מחלחלת אל תוך הכתיבה? אני מוכרחה להודות שבכתיבת פרוזה, נוכחות המכשירים ממכונית ועד טלפון ומחשב ומצלמה אינה רק נוכחת, אלא גם מניעה את העלילה. בשירה הדברים שונים; שירה תלויה בשקט, בקשב ובהתבוננות; פעמים רבות אינה חווה בהכרח שימוש במדיה. הצילום מלווה את חיי ומהווה עבורי עין שלישית ומאגר זיכרון ויזואלי, ואני מודה, שאיני יוצאת ללא מצלמת הטלפון, או מצלמה דיגיטלית קטנה בתיק. הצילום מסייע בידי לתפוס את הרגע, או את הצבע, את תחושת החלוף המתכתבת עם שירה לירית. הצילום מאפשר לי להיות בתוך הדברים בשקט ובשתיקה מבלי להחמיץ. לשמור על הזיכרון בכלים דיגיטליים, שמטבעם הם מתכלים עם הזמן ועם מותו של אדם. אני זוכרת את הפעם הראשונה בה ראיתי משוררים צעירים ממני, מגיעים לאירוע ספרותי וקוראים מתוך הטלפון שירים ש"כתבתי בדרך לכאן". אני זוכרת שהסמקתי מבושה. לא הבנתי כיצד ניתן לקרוא לשיר שלא עבר אינקובציה ועיבוד, או שהייה להתבוננות. אולם, ככל שעבר הזמן מאז אותו רגע מכונן, הבנתי, שהשירה בפרט והאמנות בכלל, עברו למצב של נוכחות "און ליין". משוררים, סופרים ואמנים פלסטיים חיים בהכרה שאם אינם נוכחים כל רגע על המסך או ברשתות החברתיות, מציגים חומרים היוליים או גמורים )לפעמים עבורם יש לזה אותו ערך(, הם בבחינת לא קיימים. המרכז עבר מהיצירה, תוכנה וערכיה אל הפרסונה המציגה אותה. הפרסונה היא העניין ולא השיר או הציור או הסיפור, ומאחר שמדובר בפרסונה, אז גם מושג הביקורת
I 21 גיליון I שבילים I 6