Page 70 - שבילים גיליון 21

הוא אף פעם לא היה מוכשר לאומנות, למד משחק רק כדי להעביר את הזמן. להתמלא בתחושת אדרנלין טהורה וזוהרת, במקום לבלוע אקסטזי למשך ארבע שנים. "ולחשוב שהייתי מאוהבת באיש הזה," נגעלה מעצמה, "שרציתי לתת לו את כולי. שקיוויתי לשתות את קיומו. להתרפק על כתפו, שידבר אליי ואתבונן בו בעיניים מצועפות. לא ידעתי, מה אני רוצה מעצמי, מלבד לשמוע את קולו מאשר את קיומי. חיי היו בידיו של הדוניסט בטלן. זה נורא לתפוס, שהייתי מסוגלת כך להפקיר את עצמי. להשליך את דעתי אל זרועותיו. לאבד את עמוד השדרה שלי. לההפך לסביון מתעופף ברוח והוא נושף בי ונושף ומעיף את מחשבותיי לכל הכיוונים. וכשחדל לנשוף בי, הרוח הזאת היא כל מה שרציתי. זאת מהות האובססיה", חשבה, "האובססיה מעניקה משמעות לחיי. על אף הייאוש היא מעצימה ומחריפה את הנשימה. אולי אמצא אובססיה חדשה?" הרהרה וסגרה את המחשב ויצאה אל הרחוב. "בואי תהיי טיפשה אתנו", זעקו אליה שלטי החוצות. "את טיפשה אבל את אתנו, בואי, תחשפי, יש עוד הרבה טיפשים כמוך, למעשה כולנו טיפשים, בואי אלינו, צחצחי שיניים לעיני המצלמה, ואחר כך ניתן לך להנחות תכנית טלוויזיה. תוכלי לספר על כל חוויותייך. המנחה עם השיניים הגדולות יתעשר, ואת תעזרי לטיפשים אחרים להרגיש טוב עם עצמם. להרגיש שהם לא לבד. בואי לרגש אותנו. אנחנו רוצים להתרגש." "כל מילה היא כוכב זורח שסופו ליפול", היא קבעה. "להיות טיפש זה לגיטימי ואפילו רלוונטי. למי יש זמן לקרוא ספרים? למי יש זמן לחשוב על השפה? ולמה להתאמץ כאשר אפשר להיות אדיוט גמור ולהתעשר ולהתפרסם? זהו עידן העילגות, מפני שזהו עידן שלטון השוק. המילים אינן זורחות, כולן צונחות בין הדוכנים, כולם סוחרים, כולם רוכלים. פעם, הייתה מילה זורחת, ואז היו באים הרוכלים ודבקים בה ומורידים אותה לשוק. היום השוק נמצא בכל מקום. אולי האקדמיה היא המבצר האחרון אליו הרוכלים מסרבים להיכנס? ואולי גם זה רק למראית עין? אם השוק שורץ בכל פינה, כל המילים איבדו מזוהרן. וזה לא משנה אם את עשירה או עניה. האושר אינו מוצר למכירה. עשירים אינם קונים אושר. עשירים מסתבכים עם עשירים אחרים בחתונות כושלות. העשירים היחידים שמוצאים נחת מנישואיהם הם אלו שהתחתנו בעוני והתעשרו
I 21 גיליון I שבילים I 68