Page 34 - שבילים גיליון 21
P. 34
קיץ אצל סבא
הילה טימור אשור
היא בעטה במילים. דחקה את האותיות לפינה, כמו שהחיים דחקו אותה. כדי להשלים את הנקמה ריסקה את המשפטים לרסיסים דוקרניים. כאלה שפוצעים עד זוב דם. זה לא עזר לה. המועקה ישבה שם וחיכתה לה. הכאב השתלט לה על הגוף מהבטן. את העט היא נטשה מזמן. האותיות שכתבה בסרבול קפצו אחת על השניה ברוגז. לעולם לא באותו הגודל ולא באותה צורה. אות רוכבת על אות. הבלגן הפנימי שלה חשוף לעולם. היא רצתה להתגונן ועברה לכתוב במחשב. עדיין המילים נאבקו זו בזו. נלחמו בנקודות. עדשהגיחלעולםהטלפוןהפלאי,והיאהתחילה לתקתקבנייד. הפלא ופלא. היא יכולה פשוט לשלוח תמונה ילדותית במקום לגולל את כל המגילה. בטוח שהמציאו את זה בשבילה. היא שלחה לו תמונה של ילדה
והתעופפה.
=== היציאה מכביש 40 ל 90 היתה חסומה. אחרי ארבעים דקות של עמידה ברכב הלוהט סבא הוציא את עלמה מהרכב וקנה לה לימונדה בשקל בסככה שבצד הדרך. "אבטיח" היא ביקשה. נועצת מבט בערמה הירוקה הטומנת בחובה את הזהב האדום. "אבטיח" היא ביקשה שוב. לאור שתיקתו היא הגבירה את הקול והאינטונציה. "שתי חפיסות שוקולד?" ניסה לפתות. הפקק השתחרר והם חזרו לאוטו. שותקים. השוקולד משלוש החפיסות שבידה הקפוצה נמס דרך העטיפה האדומה ונזל לה על היד. היא לא רצתה ללקק אותו. "בכביש 88 יש קיוסק, נוכל לשטוף את הידיים", הוא הציע כשהבחין בבעיה.
I 21 גיליון I שבילים I 32
