Page 127 - שבילים גיליון 21
P. 127
ובהחלטותיו,השגויות,לדעתושלהכותב,שִדרדרואתמדינתישראלוהביאו את השמאל הציוני, להרס עצמו, בבחינת "רצח אב". כך, לפי עדות עצמית, באותה"חוותדעת"אירונית,שבהנפתחהספרבִקטרוגעצמי:"כברמהשורות הראשונות של הספר מתברר, שאין המחבר נוטה חסד לב.ג. ולפועלו" )15(. זו מלחמה עצובה, כנגד עצמו ובשרו של הכותב, השייך לאותו שמאל, ובעיקר של אוהבמיוסר.בכךממשיךהספרמסורתהיסטוריתוספרותיתארוכההמתמֵצת ַּבמילים:"ֶאתֲאֶׁשרֶיֱאַהביֹוִכיַח")משליג'12(;ו"ֶנֱאָמִניםִּפְצֵעיאֹוֵהב")משליכ"ז ו'(, שהחלו בה הנביאים, והמשיכו בה סופרי ישראל לדורותיהם: ברדיצ'בסקי;
ברנר; ביאליק; אלתרמן – אם להזכיר ארבעה שמות בלבד. ואכן, יוסי שריד מזכיר גם את ברנר, בפרק "1963", שהוא מונולוג של "כותב מכתבים למערכת". לאחר שהכותב האובססיבי "מפציץ" את עורך המדור שמצנזר אותו הוא מתלונן: "ורק אני נשארתי בלי זכות הצעקה. לו ברנר חי היום, גם אותו היו מצנזרים, אני בטוח, בגלל הדברים האיומים שאמר על העם שלו, שהוא גם העם שלי. אני לא ברנר, אבל המחאות שלנו דומות, ושלי אפילו יותר תקיפות" )153(.
ד. מאפייני הספר: אירוניה עצמית והומור מיוסר הספר כתוב מתוך מ ּודעות עצמית גבוהה, באירוניה עצמית, בהומור עצוב ומיוסר. תכונות אלה הן מן המאפיינים הבולטים ביותר של הספר, ושל כתיבתו של יוסי שריד בכלל בשיריו ובמאמריו. 5 לכל דעה אישית של הכותב, צמודה הדעה המנוגדת, כ"אליבי": אני כבר יודע את מה שאפשר לטעון כנגדי; אני עצמי מציג את הטענה שכנגד, ובכל זאת מוסיף להחזיק בדעתי. דרך זו מוצגת כשיחה של המחבר עם עצמו לשיפוטו של הקוראהמשמשכֵעד. דוגמה בולטת לכך מצויה בפסקה החותמת את הספר, שבה פונה הכותב אל עצמו ומתווכח, כביכול, עם עצמו. כביכול, משום שהוא מחקה בדבריו את סגנונו של בן־גוריון שנהג להשמיט את ה"את" ולהילחם בה. הטון השולט הוא אירוני, ומשתמע מהכתוב גם ההיפך מן המשמעות הגלויה, בבחינת גם וגם. בספר עצמו בפרק: "1967" במונולוג מפי של הביוגרף של בן גוריון נאמר בסוגריים עגולים: ")ב.ג. הדביק אותי בסלידתו מהמילה 'את' וגם אני מנסה
5. מאפיינים אלה יודגשו כאן ולא התכנים שמבטא כל אחד מעשרים הדוברים.
125 I 21 גיליון I שבילים I
