ג'מילה

ג'מילה ניקתה את המטבח ביסודיות. היא העסיקה את עצמה במתכוון בניקיונות, עד שבעלה ובנה יחזרו מהטיול הלילי המסתורי. היא ראתה אותם נכנסים בפנים קודרות וחתומות, מסתגרים בחדר העבודה. פעמוני אזהרה צלצלו בראשה. רעש הפעמונים הבקיע ועבר דרך שכבות עבות של דיכאון תמידי בו הייתה שרויה. היא חשבה באיטיות, על כל הדברים המוזרים שהתרחשו במשך היום. חושיה, אלה שעוד נותרו מחודדים, לא הרשו לה ללכת לישון. הדבר המוזר הראשון היה המעטפה החומה הגדולה בלי הבול, שמישהו, שם בלילה בתיבת הדואר, זה המשיך בטיול של שני הגברים בשעת לילה מאוחרת לאבו איאד סולימאן. עכשיו היו אלה הפנים הקודרות והרציניות כל כך של השנים. היא נגשה בשקט והצמידה את ראשה לדלת חדר העבודה. בעלה ובנה דברו בשקט, היא שמעה רק קטעי משפטים.
"…כבוד המשפחה אבוד…"
"יש תמונות של נור מחובקת עם בחור יהודי….."
"יש שמועות בכפר ויש תמונות…."
"מה שלא נעשה, אפילו אם ייתפס הסוחט לא יעזור…."
"יש סוחט." היא מלמלה לעצמה ושמה מיד יד על פיה. "אללה יוסטור" היא לחשה לעצמה וכמעט שהתעלפה.
ג'מילה חזרה למטבח, לא מסוגלת להתרכז. ידיה היו מכוסות זיעה, היא נגבה את ידיה שוב ושוב. ללא הועיל. כפות הידיים חזרו והזיעו. נשימתה כבדה עליה. היא התיישבה על כיסא במטבח וניסתה לסדר את הנשימה. המצב הזה הכריח אותה לחשוב, והיא התקשתה לעשות את זה אחרי שנים ארוכות וקודרות של קהות מחשבה. היא עמדה במטבח ליד הכיור, סיבנה ושטפה שוב ושוב את אותם כלים, הבריקה שוב ושוב את אותן מחבתות, את אותם סירים.
עברו מספר דקות. ג'מילה ראתה את אנואר יוצא מהחדר. מבטה עקב אחריו. הוא היה נחוש, ובעיניו היה מבט שלא השתמע לשתי פנים. אחריו יצא אביו שפוף. אבו אנואר ברך אותה בחיוך רפה ללילה טוב. הוא נהג לברך אותה בכל ערב, לפני שעלה לחדר השינה. הפעם החיוך שלו היה רפה ועצוב מתמיד. ג'מילה חיכתה מספר דקות, עד שהשתרר שקט מוחלט בבית. היא פסעה על קצות אצבעותיה לעבר חדר העבודה של אבו אנואר, פתחה בזהירות את הדלת ונכנסה. היא חיפשה את המעטפה החומה, זו שהגיעה בלי בול, ולבסוף מצאה אותה באחת המגירות. הוציאה מהמעטפה את כל תכולתה. במעטפה היו מספר תמונות ודף נייר. ג'מילה בחנה בעיון כל אחת מהתמונות. לאחר מכן קראה בידיים רועדות ובאיטיות רבה מדף הנייר. כשסיימה לעבור על תכולת המעטפה, ידעה מה תעשה. האישה, שהייתה עד לפני שעה קלה רק צל חיוור של עצמה, קפצה את אגרוף יד ימינה בכל כוחה. נעצה בכוח ובכוונה את ציפורניה בכף ידה, מרגישה בכאב המחדד את חושיה, כמעט נהנית מהכאב. הזדקפה והחזירה את כול החומר למעטפה מלבד תמונה אחת ששמרה לעצמה. סיימה את ענייניה בחדר הזה ויצאה ממנו במהירות.
ג'מילה נכנסה לחדרה של נור בשקט מוחלט ונעלה אחריה את הדלת. היא עמדה לרגע ליד המיטה, הביטה בנור שישנה שנת ישרים, לא מודעת לכל מה שקורה סביבה. התיישבה לידה, על המיטה וליטפה את ראשה בעדינות. ידה עברה על פני השיער של נור מהססת בתנועתה. ג'מילה רכנה לעבר ביתה ונישקה אותה קלות על מצחה, נור התעוררה בבהלה. ג'מילה סימנה לה באצבעה להיות בשקט. היא הדליקה את המנורה הקטנה, שליד המיטה והראתה לנור את התמונה בלי להוציא מילה. פניה של נור הלבינו.
"אמא, את זוכרת את היום שבו חזרתי הביתה מכוסה בבוץ, מוקדם מהרגיל. זה מה שקרה אמא, הבחור היהודי הזה עזר לי לקום, אחרי שמשאית התיזה עלי בוץ. זה כל מה שקרה אמא. אני נשבעת, בחיאת אללה, זה מה שקרה אמא."
"נור, בתי. אין דבר שאני אוהבת יותר ממך. אין דבר כזה בכל העולם. עכשיו זה לא משנה. התמונות הגיעו לאבא ולאנואר, ביחד עם מכתב סחיטה, הסוחט רוצה הרבה כסף, ובכפר יש שמועות על הרומן שלך עם היהודי. אנואר יהרוג אותך ואת היהודי. אין לו ברירה. שמעתי את אביך ואת אנואר מדברים קודם בחדר העבודה של אבא. אין לאנואר ברירה. רק כך הוא יכול להציל את כבוד המשפחה."
נור הביטה באמה בפה פעור: "חיבוק אחד ואני צריכה למות? חיבוק אחד וגם הבחור היהודי שעזר לי צריך למות? זה לא הגיוני. זה מטורף."
"זה המנהג וזהו זה. לא סופרים חיבוקים כשמדובר בכבוד המשפחה. יש כאן אנשים מהכפר שאת מכירה טוב. הם עשו את זה לנשים ולאחיות שלהם."
היא מנתה רשימה של שמות וספרה בקצרה על כל מקרה.
"זה המנהג וזהו זה. אלו הכללים ולא חורגים מהם."
נור ישבה על מיטתה בפה פעור. המומה מהסיפורים. סיפורים, שידעה עליהם עד עתה משמועות, ושאת פרטיהם לא שמעה מעולם. הכול נחת עליה כרעם ביום בהיר, ההשכמה הפתאומית, פרטיה הנוראים של המציאות הסובבת אותה ולבסוף התפקוד המפתיע לטובה של אמה. היא חיבקה את אימה ופרצה בבכי, כשראשה מונח על כתפה.
"מה נעשה עכשיו, אמא?" היא שאלה לבסוף. "מה אעשה?"
"את חייבת לברוח מכאן מיד, כל דקה שאת נשארת כאן, מסכנת את חייך. את חייבת למצוא דרך לברוח רחוק, אולי למדינה בחוץ לארץ, רחוק ככל האפשר. תברחי למקום, שבו לא יוכלו לזהות אותך."
ג'מילה הראתה לנור את התיק, שאליו הכניסה צרור תכשיטי זהב, חבילת דולרים כרוכים בגומייה ואת תעודת הזהות שלה. נור בהתה בתיק. ג'מילה לא חיכתה לתגובה, קמה מהמיטה והוסיפה לתוך התיק במהירות מספר בגדים להחלפה.
נור, קמה מהמיטה, נעצרה ליד אמה לרגע ושאלה: "אין דרך אחרת , אמא?"
"אין, נור. אין, בתי. שום דבר לא יעזור כרגע, ואני רוצה שתחיי. הכי חשוב לי שתחיי. אין להם רחמים. לא לאבא שלך ולא לאנואר. רק הכבוד חשוב להם. הכבוד חשוב להם יותר ממך."
נור הביטה בעיניה של אימה חורטת בזיכרונה את המשפט האחרון ומתקשה לקלוט את אמיתותו.
נור לבשה את בגדיה הרגילים. ג'מילה הוסיפה מעליהם שמלה מסורתית שחורה. היא כיסתה את ראשה ופניה במטפחת שחורה. כשסיימה את מלאכתה נבטו רק עיניה של נור מתוך סדק צר במטפחת.
ג'מילה נעמדה והביטה ארוכות בעיניה של נור.
"תשבעי לי שתברחי רחוק לחוץ לארץ. תשבעי לי שתיזהרי. תשבעי לי באללה, שתשמרי על נפשך מכל דבר. תשבעי לי, שתחשבי על כל צעד שאת עושה. את חכמה, נור שלי, מהרבה אנשים. תיזהרי ותחשבי על כל צעד. אני אתפלל בשבילך לאללה הרחום והחנון והוא יעזור לך."
נור הישירה מבט לעיניה של אמה: "אני נשבעת, ואני אוהבת אותך, אמא."
היא כרכה את זרועותיה וחיבקה את ג'מילה חיבוק ארוך.
ג'מילה טפחה קלות על כתפיה וסימנה שצריך לזוז. היא יצאה ראשונה בכדי לוודא שהדרך פנויה, חזרה וסמנה לנור לבוא בעקבותיה. ג'מילה כיבתה את האורות החיצוניים, ופתחה את דלת הבית, נור נישקה אותה על שתי הלחיים.
נור יצאה מביתה, עד היום מבצרה, באמצע הלילה בחושך, כגנב הנמלט ממקום פשע, פונה לדרך לא ידועה. כעשרים מטר מהבית, הסתובבה לאחור והסתכלה על בית המשפחה. לא בטוחה שתראה אותו שוב. לא יודעת אם תרצה לשוב אליו אי פעם.

(מתוך: שבילים, גיליון 5)