פירני מיכל

כְּמוֹ הָאִשָּׁה הַחֲצוּיָה ,

מְמַהֶרֶת לְהָכִין עוֹד כּוֹס קָפֶה  שֶׁל בֹּקֶר,

בַּצִּיּוּר שֶׁל פִּיקָאסוֹ,

לְצַחְצַח שִׁנַּיִם,

אֲנִי,

מִכְּנִיסָה עוֹד כּוֹס מְשֻׁמֵשֶׁת לַכִּיּוֹר,

נִשְׁבֶּרֶת מֵחָדָשׁ בַּלֵּילוֹת,

מִסְתַּכֶּלֶת בַּהֲצָצָה מְהִירָה לַמַּרְאָה,

וּמִתְאַחָה בַּבְּקָרִים.

מַכְנִיסָה בְּחִפָּזוֹן שַׂקִּית אוֹכֵל לְתִיק ,

אוֹסֶפֶת כָּל פַּעַם,

מַכְנִיסָה עוֹד זוּג גַּרְבַּיִם ,עוֹד מִכְנָס אוֹ חֻלְצָה שֶׁנִּזְרְקוּ עַל הָרִצְפָּה,

מֵחָדָשׁ

בּוֹחֶרֶת בְּגָדִים לְבֹקֶר חָדָשׁ,

אֶת הַשְּׁבָרִים, הָרְסִיסִים,

מַתְאִימָה אֲבִיזָרִים,

עוֹד סַכִּין אוֹ כַּפִּית, שֶׁנִּשְׁכְּחוּ,

מְחַבֶּקֶת, מְנַשֶּׁקֶת מְנוֹפֶפֶת לְשָׁלוֹם בָּאַהֲבָה.

מֵאִיצָה בְּיֶלֶד אוֹ יַלְדָּה,

וְאָצָה לְדַרְכִּי הַדְּחוּסָה.

25.12.09 (מתוך: שבילים, גיליון 5)