חורף 1950. עננים נמוכים רבצו על גגות הבתים בארם נהריים, קרעי ערפל דק ריחפו בסמטאות הריקות של בגדאד, רוח טלטלה פיסת עיתון ישן לרוחב הכביש הריק בשכונת "תחת אל תקיה" הסמוכה לרחוב הראשי "אל ראשיד.” הבתים עמדו משני צידי הדרך מוגפים ואפופי תנומה, הקירות חשופים לפטריות עובש מדיפים ריח של טחב מחניק, עזובה רבה בחצרות הבתים, עצים עקורים, עשביה שוטה בתוך שיממון צובט. מג'דה, המיילדת היהודייה, אשה כבדת משקל, לבושה גלימה שחורה, חלפה במהירות בין הסמטאות, כשרעלה מכסה את פניה, חוששת, שמא יזהו אותה עוברי אורח. היא שמה פעמיה בתוך השיממון לכיוון שכונת "תחת אל תקיה.”
אפופת שקט מסתורי ולב הולם בחוזקה מפחד ומהתרגשות היא חתרה להגיע לכיוון הבית, שמחרכי חלונותיו אור קטן הבליח. מחשבות רעות אפפוה, חוששת, שמא יגלו אותה. מג'דה המיילדת מסרה את רישיון המיילדות לשלטונות עיראק יום לפני עלייתה לארץ-ישראל. מג'דה היתה ציונית נלהבת, שזכתה להיכלל ברשימת יהודי עיראק, שקיבלו אשרה לעלות ארצה במבצע "עזרא ונחמיה", פרי מגעים, שניהלה מדינת ישראל עם שלטונות עיראק תוך חיפזון אימתני, פן יבטלו את הסכמתם.
מג'דה נקראת ליילד בדחיפות את נעימה שמיע, אשתו של עזרא, שנכלא בכלא בגדד, כציוני בוגד. מה יקרה אם יתפסוה, ישימו אותה בבור, והיא תימק בכלא. סוף-דבר יקיץ הקץ על החלום הציוני, שטיפחה במשך ימים רבים. סוף-סוף הגיעה למפתן הבית. הדפיקה בדלת נבלעה בתוך זעקות האשה הכורעת ללדת. מג'דה הדפה בגופה את הדלת, נכנסה לבית וסגרה במנעול ובריח. לא עבר זמן רב, ובכי חנוק של תינוק מילא את חלל הבית, אך לא לזמן רב, שכן הנשים דאגו להרגיע את התינוקת שנולדה, לבל ישמעו השכנים הערבים וילשינו לשלטונות. לאחר דקות ספורות חזר השקט על כנו. עלטה אפפה את השכונה, אמצעי הזהירות שננקטו לא צלחו, צעדים כבדים נשמעו מתקרבים אל הבית ונקישות כבדות על הדלת, שהפכו למהלומות עזות. מג'דה הציצה מבעד לעינית לפני שפתחה את הבריחים. בחוץ ניצבו שני גברים לבושי מדים ירוקים. מג'דה הבינה, שאם לא תמצא דרך מילוט, סופם יהיה רע. היא סימנה לצעירי משפחת "הציוני הבוגד" לחמוק דרך עליית-הגג, כשהם תומכים ביולדת. מג'דה, אחריהם אוחזת בתינוקת עטופה בסדין ובשמיכה. היא הורתה לפטימה, המשרתת הערבייה, לפתוח את הדלת, וכולם חמקו לבית השכן, ביתו של מוחמד חליף, שנימנה על קהילת משתפי הפעולה. בזכות תמיכתם, תוך סיכון חיים, עלה בהצלחה מבצע "עזרא ונחמיה.”
למחרת, לפנות בוקר, כשהשמש מתחבטת בין אורות וצללים, תור ארוך השתרך כשורת ענני כבשים בשמי השחר בדרך אל הטיסה המחתרתית. מתוך התור בלטה דמותה כבדת המשקל של מג'דה, שהצליחה לחמוק משני הקלגסים העיראקים, שחיפשו אחריה, והצטרפה אל בני משפחתה, שהמתינו לה במתח רב והתקבצו סביב המטוס. מג'דה עלתה בכבדות על כבש המטוס טיפות זיעה בצבצו על מצחה, היא הסירה את הרעלה מפניה הבוהקים, מחייכת חיוך של ניצחון.
(מתוך: שבילים, גיליון 4, עמ' 71)
