בן דוד וייס ברוריה

מִי הִיא זֹאת הַצּוֹעֶדֶת בְּבִטְחָה?
בְּרֹאשׁ עֵדֶר פִּילִים, מְפַלֶּסֶת דַּרְכָּהּ.
הֲלוֹא הִיא הָאֵם, הַפִּילָה הַחֲכָמָה,
שְׁבִילֵי הַמִּישׁוֹר וְהַיַּעַר שְׁמוּרִים בְּזִכְרוֹנָהּ.
מִכָּל חַיּוֹת הַיַּבָּשָׁה, אֵין דּוֹמֶה לַפִּיל בְּמִשְׁקָל וְקוֹמָה.
אַף אָרֹךְ לוֹ עַד לָרִצְפָּה, חֶדֶק הוּא נִקְרָא,
אֶת הַפִּיל מְשָׁרֵת הוּא לְכָל מַטָּרָה.
חוּשׁ הָרֵיחַ בּוֹ טָבוּעַ, וּשְׁרִירָיו רַבֵּי עָצְמָה,
מְשַׁמֵּשׁ מַזְלֵג גַּם כַּף לַאֲכִילָה.
בְּעֶזְרָתוֹ מַגִּישׁ לְפִיו עָלִים, עֲנָפִים וּמֵי שְׁתִיָּה,
לִפְעָמִים שׁוֹאֵב בַּחֶדֶק מַיִם מִן הַבְּרֵכָה,
מַטֶּה עַל גַּבּוֹ אֶת הַחֶדֶק, וְנֶהֱנֶה מִמִּקְלַחַת קָרָה.
חָזָק הוּא הִפִּיל מִכָּל חַיּוֹת הַיַּבָּשָׁה.
מִשְּׁנֵי צִדֵּי רֹאשׁוֹ שֵׁן אֲרֻכָּה,
חַטֵּי שֶׁנְהַב מְלֵאֵי גְּבוּרָה.
בְּחַטָּיו וְחִדְקוֹ מְפַלֵּס דַּרְכּוֹ בַּיַּעַר.
בְּרֹאשׁוֹ הַגָּדוֹל וּמִצְחוֹ הֶחָזָק,
יִגְבַּר עַל כָּל מִכְשׁוֹל, הַפִּיל הָעֲנָק.
בְּנֵי הָאָדָם לָמְדוּ לִהְיוֹת יְדִידָיו,
אִלְּפוּהוּ לִדְחֹף מַשָּׂא כָּבֵד בְּחִדְקוֹ וְחַטָּיו,
וּבִתְמוּרָה לְשֵׁרוּתוֹ, דּוֹאֲגִים לְמַחְסוֹרוֹ כָּל חַיָּיו.

מָה גַּנְדְּרָנִית הַגְּבֶרֶת,
בִּסְבִיבָה חֲדָשָׁה הִיא נִזְכֶּרֶת,
כִּי יֵשׁ לְהַחְלִיף גַּם בֶּגֶד וָסֶרֶט.
הַכֹּל לְפִי צִבְעֵי מְקוֹמָהּ,
אָמָּנִית גְּדוֹלָה הִיא הַזִּקִּית הַקְּטַנָּה.
בֵּין הָעֵצִים יְרֻקֵּי הֶעָלִים,
בְּגָדִים יְרֻקִּים הֲכִי מַתְאִימִים.
פֹּה וָשָׁם תּוֹסִיף כְּתָמִים חֻמִּים,
לְפִי צִבְעֵי הֶעָלִים הַנּוֹבְלִים.
צְבָעִים אֲדֻמִּים וּכְחֻלִּים מוֹסִיפָה,
לִמְשֹׁךְ עֵינָם שֶׁל זְכָרִים בְּנֵי מִינָהּ,
(הַכֹּל לְפִי צַו הָאָפְנָה).
בִּשְׁעַת רֹגֶז אוֹ פַּחַד מְנַפַּחַת גּוּפָהּ.
כַּאֲשֶׁר טוֹרֵף וְאוֹיֵב נִמְצָא בַּסְּבִיבָה,
הִיא מִתְחַפֶּשֶׂת בְּצִבְעֵי הַסְוָאָה,
הַדּוֹמִים לַסְּבִיבָה, וְאֵין לְהַכִּירָהּ.
בִּקְצֵה לְשׁוֹנָהּ הָאֲרֻכָּה כְּאֹרֶךְ גּוּפָהּ,
נָתַן לָהּ הַטֶּבַע מַדְבֵּקָה חֲזָקָה.
עַרְמוּמִית הַזִּקִּית וְגַם חֲכָמָה,
חֶרֶשׁ בְּלֹא נִיעַ מְחַכָּה לְטַרְפָּהּ.
פּוֹעֶרֶת אֶת פִּיהָ לִרְוָחָה,
וְהַךְ! חֶרֶק דָּבוּק לִלְשׁוֹנָהּ הָאֲרֻכָּה.
בְּצֵיד חֲרָקִים וּמַזִּיקִים בִּסְבִיבָתָהּ,
לַחַקְלָאִים מְבִיאָה תּוֹעֶלֶת וּבְרָכָה.

לְשׁוּם מָקוֹם לֹא מְמַהֵר,
אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ פֶּן יְאַחֵר.
עַל כְּתֵפָיו וְגַּבּוֹ נוֹשֵׂא תָּמִיד אֶת כָּל בֵּיתוֹ.
זוֹהִי אַחֲרָיוּת רַבָּה, סַבְלָנוּת בְּבַקָּשָׁה!
בֵּית הַצָּב הוּא גַּם שִׁרְיוֹן שׁוֹמֵר מִפֶּגַע וְאָסוֹן.
וְלַבַּיִת שְׁנֵי פְּתָחִים, מֵאָחוֹר וּמִלְּפָנִים,
גַּם הַבֶּטֶן מְכֻסָּה, כָּךְ תִּנְעַם הַהֲלִיכָה.
לְרַגְלָיו הַחֲזָקוֹת אַרְבָּעָה פְּתָחִים בַּפִּנּוֹת.
בִּשְׁעַת סַכָּנָה אֶת רַגְלָיו וְאֶת רֹאשׁוֹ,
אוֹסֵף הַצָּב לְתוֹךְ בֵּיתוֹ,
שִׁרְיוֹנוֹ מֵגֵן עַל כָּל גּוּפוֹ.
חַסָּה וָגֶזֶר הַצָּב אוֹהֵב,
לִמְנַת חֶרֶק לֹא יְסָרֵב.
מַתַּת שָׁמַיִם לוֹ נִתְּנָה,
מַאֲרִיךְ יָמִים עַד מֵאָה שָׁנָה.
כִּי חַיָּיו חַסְרֵי דְּאָגָה,
אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְנוֹת דִּירָה.
בֵּיתוֹ עִם גּוּפוֹ גָּדֵל,
יֵשׁ מָקוֹם תּוֹדָה לָאֵל.