מאת ליאת בן דוד
מתוך: שבילים, גיליון 11, עמ' 7
בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְנַשֵּׂאתָ כְּסֶלַע,
לֹא נָתַתָּ גַּם לִשְׁבִיב מְרַצֵּד
שֶׁל גַּעְגּוּעַ
לַחֲמֹק מֵהַלֵּב הַקַּר
וּלְהָנִיעַ אֶת הָאֶצְבַּע הַקְּפוּצָה.
בַּמָּקוֹם בּוֹ לֹא הִבַּטְתָּ לְאָחוֹר,
לֹא הוֹתַרְתָּ אַף סֶדֶק בִּלְתִּי נִרְאֶה,
שֶׁיַּחְדִּיר זַהֲרוּרֵי אוֹר
דֶּרֶך חוֹמוֹת דְּבֵקוּתְךָ
אֶל הַיָּד שֶׁלִּטְּפָה.
בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵין לְךָ סָפֵק,
לֹא הוֹתַרְתָּ אֲפִלּוּ פִּנָּה
עֲבוּר הִבְהוּב קְצַרְצַר שֶׁל תְּהִיָּה,
שֶׁתִּצְרֹב סִימַן שְׁאֵלָה
וְתִבְחַן אֶת רְסִיסֵי הַחֲלוֹם שֶׁנֶּעְזַב.
בַּמָּקוֹם הַזֶּה
שׁוֹלֵט הַצֶּדֶק.
בַּמָּקוֹם הַזֶּה
אֵין סְלִיחָה.
