מאת רפי אגמון
מתוך: שבילים, גיליון 12 – חלום ומציאות
הרוח החמה צרבה את פני, נראה שגם הלילה נישן כאן, על הגג. באופק יכולתי לראות את הנהר הגדול נושק לשוק היונים. הנהר נראה שלו וידידותי, לא מאיים לסכן את החנויות הגדולות המכוסות רשתות יונים. תמיד חששתי, שהמים יגיעו מעל המדרגות, ויציפו את החנויות, כפי שסופר לי שקרה לא פעם. מבטי הוסט מקו האופק של בגדאד אל פני הגג. מיטות הברזל נמנמו באופן קבוע על גבי הגג, ממתינות לימים כאלה, בהם נעלה את המזרנים ונישן כולנו ביחד על הגג. לגג היתה צורת 'ח' גדולה, ואני עמדתי על הדופן, מעל הבית שלנו. יכולתי מכאן לראות את ביתו של סבי ממולי ואת ביתו של דודי לימיני. בקצה הגג ניצבו הכלובים והשובכים. הבטתי ביונים היפות שלי. היו לי יונים מכל הסוגים. יונים חומות, יונים אפורות, חלקן עם עיטורים נדירים. וידאתי שיש מספיק מים בקערות. ליטפתי את מקורה של יונה לבנה. לאור קרני השמש השוקעת היא קיבלה גוון אדמדם נהדר. עברתי שוב ושוב על הראש והמקור, עד שהרגשתי יותר נינוח. עוד מעט עלי צריך להגיע. תכננתי, אלו יונים אציע לעלי, וניסיתי לחשב, כמה דינאר לדרוש ממנו, כך שיהיה מקום למשא ומתן מספק. זה תלוי, כמובן, כמה הוא יבקש, ואם ירצה רק לבנות או גם "מיוחדות", אבל אני מאמין שבעסקה טובה תמיד שני הצדדים צריכים להרגיש מרוצים בסופו של דבר. עד מחר בכל מקרה כולן כבר יעופו אלי בחזרה ואוכל להציע אותם למחמוד.
העליתי חיוך רחב על פני, וברכתי את עלי לשלום.
***
התעוררתי מהשקט. הסתכלתי קדימה, ולא ראיתי כלום. הסתכלתי לצידי, וגיליתי, שגם הנהג שלצידי נרדם. לא היה זכר לאף אחד מעשרות הרכבים שהיו לפנינו בשירה. הדממה הלמה באוזני בפראות.
"אלי!, אלי!" נגעתי בזרועו של הנהג.
"מה? מה קרה? ממשיכים לנסוע? אה, איפה כולם?"
הוצאתי את הראש מהחלון, וראיתי מאחורינו את שאר הרכבים שלי, משאית ושני זחלמ"ים. שאר השירה שהייתה לפנינו נעלמה. נשארנו ארבעה כלי רכב, מוקפים בדיונות של סיני מכל עבר. לא יודע כמה שעות נסענו, או כמה שעות עוד נשאר לנו, עד שנגיע ליעד התרגיל. הנסיעה בסיני הייתה בשיירות צפופות, כמעט ללא אורות, למעט "עיני הינשוף". מדי פעם היו עצירות קצרות מסיבות שונות אבל השונה הפעם, שגם הנהג נרדם ולא שם לב, שהשיירה המשיכה בלעדינו…
שאפתי אוויר ושפשפתי את עיניי, "טוב, תמשיך, תיסע ישר" אמרתי. לאחר פרק זמן שנדמה כנצח, פגשנו בג'יפ שנשלח לחפש אותנו. כשהתקרב הוא הבהב באורות, עד שעצמתי את עניי מסונוור.
***
קרני השמש הפריעו לי. למרות שעיניי היו סגורות, הרגשתי אי נוחות. לפתע חשתי בנוכחות של מישהו נוסף. מין תחושה כזאת שמישהו צופה בי. אוזני נדרכו, אבל לא שמעתי דבר מלבד הלמות ליבי. פתחתי את עיניי לכדי חריץ, והסטתי את מבטי באיטיות. ישבתי בכורסה גדולה הפונה לחלון, ולכן לא הצלחתי לראות את כל חלל הדירה. הרגשתי במשב רוח קל מאחורי. יכולתי לחוש בנשימתו ממש מאחורי גבי. רציתי לקום ולא הצלחתי לזוז. פתחתי את פי ללא קול, פי היה יבש לגמרי, ונדמה שלשוני דבקה לחיכי. המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה שהם מצאו אותי. לאחר כל כך הרבה שנים הם סוף סוף מצאו אותי. הם באו לדרוש את נקמתם. יד כבדה הונחה על כתפי.
"הנה, הבאתי לך מים, בבקשה."
***
התקרבתי אליה, מהופנט מעיני השקד הגדולות שלה. שפתי התקרבו אל שפתיה הבשרניות. נשקתי לה ברכות. היא נראתה מעט מופתעת אבל לא הראתה התנגדות. רכנתי לעברה שוב, הפעם הנשיקה הייתה ארוכה וחושנית. היא הושיטה את ידיה ואחזה את ראשי בידיה במשך שניות.
"וואו…", אמרה לבסוף, וחיוכה חשף שיניים לבנות ומבריקות.
הנחתי את ראשי על כתפיה, משיב את נשימתי. נשקתי קלות לנקודת החיבור של צווארה הארוך, שואף את ניחוחה לתוכי. ידי ליטפה את פניה ושיחקה בשערה. "את יודעת מה משותף לנשיקה צרפתית ולאינטרקום?", שאלתי. "מה?"
"בשניהם עומד מישהו למטה שרוצה להיכנס…"
היא צחקה בחביבות ואמרה בקול גבוה: "פ-ת-ו-ח…"
הושטתי את ידי לעברה, כשרעש פתאומי גרם לי לקפוץ ממקומי.
"שוב הוא נרדם עם העיתון ביד?!"
העיתון התקפל חלקית, אבל עדין יכולתי לראות חיוך לבן שיניים מוכר, מתנוסס על גבי פרסומת משחת שיניים.
"אין זה תפקידי להרים עיתונים כל היום!" האישה הזועפת ניקתה את הרצפה. היא לבשה מדים ירקרקים והתקדמה בתנועות נמרצות יחסית לאישה בגילה. עצמתי את עיניי, מנסה נואשות לראות אותה שוב…
***
"עשינו את כל הבדיקות והרופא אמר לי, גבירתי, אין מה לעשות. אין לו שום בעיה ברגליים, הבעיה היא במוח, באזור שאחראי על ההליכה, ובגיל הזה כבר לא מטפלים." האישה המבוגרת דיברה בקול רם, כמי שמורגלת לדבר עם כבדי שמיעה. לידה ישבו בחור ובחורה צעירים. "אם הוא היה צעיר יותר היו עושים פיזיותרפיה ושיקום אבל בגיל שלו? לא עושים כבר כלום." היא נאנחה והוסיפה: "עכשיו, כשאישרו לנו מטפל, המצב הרבה יותר טוב…"
"ואיך הוא מרגיש?", שאל הבחור הצעיר.
"רוב הזמן הוא יושב ובוהה או מנמנם, חלק מהזמן הוא מדמיין דברים, לפעמים הוא חושב, שהוא נמצא במקום אחר או בתקופה אחרת. ויש רגעים, יש רגעים שהוא צלול לגמרי, ואז נראה, כאילו לא נפל ונחבל בראשו…" היא השתתקה ובלעה את רוקה, ולאחר מספר שניות מלמלה, ספק לעצמה, "…ואז אני תוהה, מי מאתנו הוא זה שלא יודע להבדיל בין מציאות לדמיון…". עיניה החומות והגדולות נצצו, וקולה גווע.
הסטתי את עיניי והבטתי בה. רכנתי והושטתי את ידי הרועדת לעברה, מחליק את ידי בידה המקומטת.
ידינו המחורצות השתלבו כגלגלי שיניים בהתאמה מלאה.
לדוד, אפריל 2014
מתוך: שבילים, גליון 12, עמ' 43.
