"יש בספר פרקים שכתבתי על סמך משהו שראיתי, או משפט ששמעתי. אבל את הרומן שבו המצאתי מתוך תמונה שמצאתי אצל אמי בארון המצעים, שבה מצולמת אישה צעירה, שלא הכרתי, ובגבּהּ הקדשה מסתורית, שהופנתה לאבי: 'גם חופשה בת שבוע היא חופשה. נזכרנה יחד'. אחרי שסיימתי לכתוב את הספר, לפני כמה חודשים, החלטתי לחפש אותה".
הספר של שירלי אברמי "מטבעות הזיכרון", פותח ב-1965 בטיול משפחתי למצדה. בלב עלילת הרומן הגיבורה תרה אחר הסודות המשפחתיים והסיפור הביוגרפי. בעלילה הפנימית של הרומן מוצבת דמותה של נועה, שהספר הוא על זכרונותיה. העלילה החיצונית מתארת חפירות ארכיאולוגיות.שתי העלילות: הפנימית והחיצונית נשזרות יחדיו.
להלן קטע מתוך הספר:
" ביום שישי היא אכן יצאה לרכב לבדה. זה היה יום נפלא, מלא שמש אבל לא חם מדי. היא חשבה שמזמן לא ראתה שמים בצבע כחול כל כך, ולקח לה זמן להבין שהסתכלה על השמים ושכחה להביט על הדרך, ושכנראה נתקלה במשהו, ושנפלה. היא הרגישה את טעם הדם בפה, משום מה לא נבהלה אפילו, מיששה את השיניים, נראה שהן במקום, והציצה מבעד לקסדה שעדיין הייתה כרוכה ברצועת הצוואר, עוד לא שמה לב שהיא כמעט נחנקת, וראתה רגליים. ראשונות הגיעו נעליים שחורות, לא מצוחצחות, מחוברות למכנסיים כחולים. גבר ואחריו אישה, אולי שוטרת ושוטר. "אל תזוזי, אנחנו ננסה להרים אותך," והיא כמעט צחקה, איזה תזוזי בראש שלהם.
הם תמכו בה מתחת לכתפיים והרימו אותה לאט, וכמעט מייד עצרה שם מין וספה כזו, אותיות ריצדו מולה בעיגולים עד שהסתדרו בשורה והיא יכלה לקרוא "זק"א". איש מזוקן, שנראה לה חרדי לגמרי, אבל עם בטלדרס שכבר לא ראתה שנים, בצווארון מורם – משהו לא הסתדר לה בהופעה הגנגסטרית הזו – החזיק את הסנטר שלה בלי להתבלבל, ואמר בקול שקט, מרגיע, "טוב, נקרא לאמבולנס וניקח אותך לשערי-צדק, חתיכת חתך סידרת לך כאן."
אבל עוד לפני כן, כשרק ראתה אותו מתקרב, תייקה בראש גרביים בתוך המכנסיים, אולי חסיד, ואולי סתם מחזיק כך את המכנסיים ליתר ביטחון, כמו הדוור בכפר שהיה מהדק את שולי המכנסיים באטב, שלא ייתפסו באופניים. ועדיין כף ידו של הדוס הזה מזק"א אחזה בה, האצבעות שלו היו ארוכות ורכות וכף היד חמה, ונועה חשבה לעצמה, תעבוד על מישהו אחר, זה לא מביך אותך בכלל להחזיק סנטר של אישה זרה באמצע הבוקר, כבר כמעט צהריים בעצם, ואיפה אשתך עכשיו, מבשלת לך ולעשרת הילדים שלכם ארוחה לשבת, שתניח על הפתילייה.
מעניין איך קוראים לו. היא החליטה שקוראים לו בנימין. כן, מה יש, טעמה את השם בפה מלא דם, רבי בנימין המציל. בינתיים עצרו שם עוד אנשים, חלק כדי להציע עזרה וחלק סתם כדי להסתכל. אני כנראה נראית די נורא, הבינה לפי המבטים שלהם, ובאמת, כשעופר, שהגיע כבר ישר למיון, אמר לה, "אל תסתכלי במראָה!" ובכל זאת לא התאפק ושלח לה תמונה לטלפון, ראתה שהפנים שלה היו עיסה של אספלט ודם ועדיין, משום מה, לא נבהלה.
