שידורי ערב יום הזיכרון לחללי המלחמה חזרו בטלוויזיה ללא הפסקה, ומכיוון שכל מקומות הבילוי סגורים בערב זה, נשארו שניהם בבית. אלון תפס בקלות את הספה הנוחה, שבדרך כלל רבו עליה, ובהה באדישות בשידורים החוזרים. הוא ידע שסמדר מעדיפה להעביר את הזמן בשינה מאשר לראות את התוכניות של יום הזיכרון.
לפתע השתוקק לקום לעברה ולנשק אותה. רגעים כאלו לא צריך להסביר. מרוב שקם בפתאומיות, כמעט והפיל את קערת הפירות המונחת על ברכיו, על כל תכולתה. אלון כבר דמיין בחשש כיצד היא מתעוררת מהרעש של הקערה, שוודאי הייתה נשברת לרסיסים, ואת פניה הכעוסות בראותה את המהפכה בסלון, אותו המבט ששמור גם לַפּעמים בהם פתח את מכתביה בטעות, מתוך הרגל לאחר שנות נישואיהם הרבות.
אותו געגוע פתאומי אליה גרם לו לשכוח את קיומו של קיר הזכוכית השקופה, המפריד בין שני חלקי הבית, והוא התנגש בו בעוצמה. בזמן האחרון הוא שוכח לעתים קרובות. מבחינתו הקיר היה קיים עוד קודם לגירושיהם, מאז שהתוודתה בפניו: "הלוואי וגבר זר יפנה אלי ברחוב ויאמר לי שאני יפה ומושכת…". מאז שהתגרשו חילקו את הרכוש המשותף, כולל הבית שבו גרו יחד, שווה בשווה. את הקיר במרכזו בנו מזכוכית שקופה, כפתרון נוח למצב, כדי שיוכלו שניהם להמשיך ולהיפגש עם חברים משותפים אשר רוצים לבוא לביקור.
סמדר, אשתו לשעבר, אשר לא העזה לדפוק על דלת ביתו מאז שהוציאו צו הרחקה הדדי אחרי שדרכיהם נפרדו, שמעה את רעש ההתנגשות, ניחשה את שהתרחש שוב, והגיעה לקיר המשותף במהירות. משראתה אותו שוכב על הרצפה, אפו מדמם מההתנגשות החזיתית, נצמדה אל הזכוכית בחוזקה וניסתה לקרוא לעברו שיקום.
כרבע שעה מאוחר יותר אלון קם כאחוז דיבוק, התווה באצבעו על פני משטח הזכוכית מעגל דמיוני, אחז בכיסא כבד קרוב אליו והחל להכות במרכז המעגל בעוצמה רבה. משראתה סמדר את מעשיו, החליטה להיות שותפה מלאה לטעותו המוחלטת, והתחילה לעודד אותו בנשיקות רכות ששלחה לעברו. הוא המשיך להכות בקיר, וסדקים ראשונים נחרטו בו. מהצד השני עמדה סמדר במרחק סביר, והמשיכה לשלוח לו נשיקות, שאליהן צירפה תנועות אגן וידיים מפתות, שהתגברו ככל שהתקדם במלאכת השבירה. לבסוף נכנעה הזכוכית והתנפצה לרסיסים.
כל המחסומים נפלו והם עמדו מתנשפים ונרגשים זה מול זה, ורק קול הקריין נשמע ברקע: "בעת הישמע צפירה הציבור מתבקש לכבד את ערב יום הזיכרון ולעמוד דקה דומייה לזכר חללי המלחמה".
צפירת הזיכרון נשמעה בכל רחבי העיר, והם קפאו במקומם, עומדים זה מול זה.
מתוך: גיליון 13, עמ' 97
