Page 28 - שבילים גיליון 22 | ציוני דרך
P. 28
*
צבי פלדמן
האכזריות העצמית התחילה לתת בי את אותותיה. הגוף נחלש בפני מה שהנפש רוצה לספוג. כמו שק ִאגרוף שעורו הסדוק פוקע מעשרות שנים של חבטות חוזרות ונשנות באותה הנקודה. כמו אותה סדרת צילומים אכזרית שלך דקות ספורות לאחר מותך. עדין לא קר, פעור פה, רק ראשך הלבן החיוור כל כך מציץ מתוך שק הגופות הכחול. הצורך לתעד אותך מכל זווית אפשרית בדיוק כפי שנהגתי בחודשי חייך האחרונים, יום יום, עת התרחקת מצלם האנוש מהיותך אבי שגידל, חינך, פרנס אהבאותי כל כך. אותם צילומים שנשארו שמורים בטלפון הסלולרי חזרו ובצבצו בכל פעם שגללתי את ספרית התמונות. בתנועות עקשניות של חוסר רצון לראות הסטתי את המבט. ההבנה חילחלה עמוק לתוכי עוד בטרם שלטתי בתנועותי שאיני מסוגל לכך יותר. הצורך להנציח את רגע פרידת האדם מעצמו סיים את תפקידו בדמות שני מלאכי מוות בגלימות חסרות ראש האוחזים בידך, ישוב על כסא הגלגלים, הם אינם לוחצים, לא ממהרים, בדרך השמורה רק לאלו שיודעים שהפור נפל והחלטה כבר התקבלה. כבר שם בתחילת האיור הזה ידעתי שלא אשתמש בצילומים ההם שכל כך
התאימו להנצחת המעמד. המוות שריתק אותי באופניו השונים, בדרכי הגעתו. המוות שתמיד הרגשתי ידידו הקרוב ביותר ישאר לעת עתה בחדר המואר ללא אפשרות להטיל צל.
I 22 גיליון I שבילים I 26
